חנה אריאל דברים שמה

שמכוונים את לבם ודעתם לשרש המצות באלקות ממש כחו"ח לפום שיעורא דהשגתו והכרתו. שאין לאור הכוונה שום גילוי בהפ"מ דמעשה המצות. רק שלעיני המכוון יש להם ערך ושייכות. ושכר מצוה המצוה עצמה לעוה"ב ששם יתגלה צורת כוונת המכוון בחיות דחומר המצות בבחי' עולם דוקא אור בהיר שהיתה לעיני המכוון ביתר שאת ויתר עז. דאלו לעיני המכוון יחוס הערך בין שרש המצוה למעלה עם חומרה הוא רק למעלה ולעוה"ב יהי' כולו גילוי גם בחומר העולם ממש הבא. והיינו מפני עליית הכחות דמעשה המצות בעוה"ז אל מדרי' העוה"ב ע"י הכוונה מה שאין עוז כזאת למקיימי המצות בלא כוונה כידוע דגם המתן שכר לעוה"ב אין דמיון לשכר של זה לזולתו וכ"א נכוה מחופתו של חבירו וכו'. ואין זה אלא בענין הכוונה ורעוד"ל במעשה המצות. אבל המצות עצמן שבכח מקבלי התו' לעשותן תורה א' ומשפט א' לכולנו להביא אור וכח ד"ע בהד"ת וד"ע הוא למעלה עד אין קץ ויש בו עא"ע לפ"ע כח הכונה דוקא

מכ"ז מבואר שיש לנו ג' ענינים בתומ"צ. א' קבלת התומ"צ במעמד ה"ס וידבר אלקים אנכי ה' אלקיך כנ"ל. ב' שנמשך מזה אור וכח במעשה המצות בחיות שבגוף המצוה וחומר כח העשי' דאדם העושה אותה גילוי מד"ע לד"ת. מה שאין זה הכח למי שלא בא לידי מדה זו כדלעיל. ג' הוא כוונת המצות האמור. ומזה נוכל להתבונן דרך דוגמא מענין הא' הזה הוא משנת"ל בענין אוריי' וקוב"ה כ"ח. והדמיון לענין הב' האמור הוא מ"ש ג' שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתו' שבזה פועל פעולה בעולמות כדמיון עשיית המצות. וענין הג' הוא כמשנ"ת שזהו אסתכל באוריי' וברא עלמא. וכ"ז הוא שהקב"ה פונה לבריאת העולמות ודחיית התהו מן העולם. אבל במקומו ממש הנה הוא הי' הוה ויהי' וגלי' קמי' נמי מה שיהי' לע"ל בעולמות וזהו נק' חדוה שמחת עצמו כבי' שאין מגיע מזה לעולמות [רק לבני היכלא דמלכא הנכנסים למקומו מקום כבודו] (כ"א מה שמחמת החדוה יבוא לפנות יותר למעשה העולמות אשר ברא לעשות כנ"ל) כלום. ובשבת קודש שיש גילוי אור מיום שכולו שבת כדלעיל. ע"ז אמר אתקינו סעודתא שלימותא חדותא דמלכא. אבל אטיילותא דקוב"ה בחו' היא נבדל לגמרי מערך מה שבא מקוב"ה בעולם. וכענין המתנשא מימו"ע האמור בעתיקא (וכענין האמור בחכמי האדרא דלא הוי ידעי יממא אי לילא) הוא חדותא דכל חדותא דקוב"ה ואטיילותא. טיול בעצמו שהוא ההיפך מהפני' לעסקים עד שהפני' לעסקים הוא כעין חידוש הרצון או לזכרון נועם ועונג שעלה ברצונו מתחלה לעסוק בעסקים. וב' הענינים הן אחד. כי הזכרון היינו נמי גילוי חידוש הרצון שנתחדש מעקרו ועודנו עומד בחדושו עד אשר אם כלה לעשות את כל מלאכתו. והטיול דאטיילותא כזאת היא התו' קודם ירידתה אפי' להיות מצויה באו"כ דבהון אתכסיאת הנ"ל. וכדמיון הטיול בג"ע שהוא חו"ב עלמא דחירותא למעלה מו"ק שהן נק' ימי המעשה שאין זה חירות (כמ"ש בסוף עמ"ו באריכות). ויש או"א עילאין מגיעין לרדל"א כמ"ש בסה"ק ובמ"א. וגבוה מעל גבוה עד שרש התו' שנת"ל שהוא כח המח' דאנא אמלוך. וזהו חדוותא דכל חדוותא. וזהו בכל עת מצוא לרצון לפניו להיות מטייל. ובשובו מן הטיול נת' שהוא חידוש הרצון לעסקים אז הוא כמו בפעם הראשון שעלה ברצונו אנא אמלוך ולברוא עולמות הי' בכח המח' דתו' כמשנת"ל. כמ"כ אחר הטיול ופונה לימי המעשה יש בזה מכח התו' דוקא רק שבא בג' בחי' הנ"ל

והנה אמרו בגמ' כיון שראה אהרן שבניו ידועי המקום הם מיד וידום אהרן וי"ל מהו"ע ידועי המקום הלא אין כל דבר נעלם ממנו וכחשיכה כאורה ידע. וזה יובן ע"פ מ"ש בגמ' פ' הבע"י פרט לשקינא לה דרך אברים אמר אביי פריצותא קאסר רחמנא אלא וכו' ע"כ. וביאור ענין התמי' קיימת אצלם ז"ל וכי פריצותא אסר רחמנא דודאי א"א לומר כן. הוא עפ"י הנז"ל שהקב"ה בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים