חנה אריאל בראשית צו

כשעתיד הקב"ה להחפיר חמה ולבנה שהן המאורות דבי"ע המקבלים מצו"מ דאצי' כנ"ל, ותהי' עליית העולמות עד שיוכלו לקבל גם מאור דמתנשא מימו"ע וז"א וע"ק כולא חד וכמ"ש במק"א ומהן עתידין לשמש כמ"ש והוצאתי את בלעו מפיו כנ"ל. וכעין ענין זה אמרו ע"פ ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו שהציד שבפיו הוא ניצוצות עליונים דקדושה ושלכן רצה יצחק לברך את עשו דוקא שיהיו הניצוצות מתברכין עד שיוכלו לעלות למקורם ושרשם בקדושה עליונה. ולפי דקמי' שמיא גלי' שעליית הניצוצין אינו אלא לע"ל דוקא שאז נאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו פי' שעליית התשועה להר ציון הוא במה שישפטו את הר עשו להוציא ממנו הניצוצין ורוח הטומאה יעביר מן הארץ. ומטעם זה עשה אאע"ה מחיצה של ברזל לבני קטורה שלא יקבלו כלום מן הקדושה ושלא כדעתו של יצחק שרצה לברך את עשו וזש"ה וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי כלומר בכחו של אברהם דוקא ושימושו בעולם עד שלא זרחה שמשו של יצחק כנ"ל והמשיך חסד ה' מעולם ועד עוה"ז על יראיו זה יצחק וק"ל

פרשה תולדות

אלה תולדות יצחק בן אברהם. אברהם הוליד את יצחק. ואיתא בלקוטי תורה הפי' דאברהם הפעיל ביצחק בחי' כח להתולדה. וזה תולדות יצחק כשהוא בן אברהם דאלו מקודם הי' יצחק נק' רק ע"ש שרה כמ"ש אבל שרה אשתך יולדת לך בן. והי' בו נשמה מסט' דנוק' ולא הי' אז בכחו בחי' התולדה ובשעת העקידה כשפרחה נשמתו ונשפע בו נשמה מסט' דדכורא דהיינו מבחי' אברהם אז נפעל בו בחי' כח התולדה. ודומיא דחבקוק כדאיתא בזוהר שמקודם הי' בו בחי' נשמה מסט' דנוק' וכששכב מת ואלישע החזיר בו בחי' נשמה הי' מסט' דדכורא כו' ע"ש. מקודם יש לבאר הפלא בכתוב ויצחק אברהם כו' הלבן מאה שנה יולד. והלא מקודם י"ג שנה הוליד את ישמעאל בנו. ואחר ל"ז שנה הוליד בני קטורה. ולמה יפלא שלבן מאה שנה יולד. כתיב חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה ואיתא בתניא הפי' דיש ב' מיני אהבה. אהבה שנצרך לעשותה דהיינו מצד ההתבוננות שלה שזהו לפי דרך כל איש ואיש. ויש עוד בחי' אהבה טבעית שאיננה לפי דרך הנער רק מוטבע בכל עמבנ"י אהבה טבעיית ועצמיית מצד הירושה דאברהם אוהבי שהיא הגבה מאד נעלה מפרך האהבה שעפ"י התבוננות והיא שוה בכל נפש מבנ"י עד שאפי' קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדה"ש מחמת זאת האהבה הטבעי' ועצמיית מה שעפ"י האהבה שמצד ההתבוננות לא יגיע למס"נ וכדכתיב לאהבה את ה' כי הוא חייך כו'. אבל לא למסור נפשו ומבואר במ"א] ובא הכתוב להזהיר דגם כי יזקין ויאיר בו בחי' אהבה טבעי' ועצמיית לא יסור מענין האהבה דלעשותה מצד ההתבוננות ויש להבין אמאי. ולבאר כ"ז הנה ידוע דעיקר משך נשמות ב"י הותחלה מאאע"ה שה' כרת אתו ברית ולזרעו אחריו שכל מי שהוא מיוצאי חלציהם יהי' לו בחי' נשמה שהוא חלק אלוה ממעל ממש מה שלא הי' מקודם שאף דכתיב באדה"ר וייצר ה' אלקים כו' ויפח באפיו נשמת חיים מ"מ לא הי' בכל יוצאי חלציו בחי' נשמה כן אחר כך אף שהי' צדיקים גדולים כנח וחנוך ומשותלח. נאמר בהם כ"א לפי זכות מעשיו זכה לשרש נשמתו. והוא מטעם דוהאלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים והענין דאיתא בזוהר אדם קדמאה לא הוי' לי' חולקא בהאי עלמא כלום. ואף דכתיב וייצר ה' אלקים עפר מן האדמה. איתא בס' המקובלים דהיינו מן העפר שבקרקע המשכן שהוא בחי' מל'. והי' גופו דהיינו בחי' הכלי' לאור נשמתו בבחי' הרוחניות ממש. ואף שנתראה לחיות ובהמות והמשיך בהם בחי' הביטול באמרו בואו נשתחוה נכרעה כו' היינו שהי'