חנה אריאל בראשית צא

ומוחין להסתכל עין בעין בתו' העליונה ע"י התו' המסורה לנו ע"י מרע"ה וכענין גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך וענין זה הוא בחכמי ישראל דוקא ובכח הזה הם מסדרים הלכה למעשה בכל מצות התו' דקדוקיהן ופרטיהן שאין מי שיוכל לעמוד עליהן כ"א מי שיש לו עין לראות אור התו' העליונה כידוע כ"ז בכ"ד. וענין הזה לחכמי ישראל הוא מהשתלשלות הקבלה עד הלכה למשה מסיני וביאור תושב"כ ע"י בחי' התושבע"פ שמסר להם. ונק' כולם תלמידי מרע"ה כידוע. ולכן אף שיש להם עין לראות ולהציץ בתו' עליונה מאחר שאין להם העין הזאת רק ממה שהם תלמידי מרע"ה אינן יכולים ורשאים להביא סדר אור התו' בעולם להלכה למעשה כ"א עפ"י ההוראה אשר שם משה בקרבם ע"י השתל' הקבלה. ולכן אם ידע התלמיד כפי מה שקבל גם הוא שאין הוראה שלהם עפ"י סדר הקבלה ממרע"ה אסיר לו לתלות בהם כי אין בהם כח כלל להמשיך אור תו' כ"א עפ"י הקבלה דוקא כאמור. ומ"ש אפי' אומר על שמאל שהוא ימין שמע לו היינו כשהתלמיד מקבל מרבו שמה שנראה לתלמיד לפי שכל ודעת של עצמו שהוא שמאל ורבו אומר לו בכח הקבלה ממרע"ה שהוא ימין יבטל התלמיד דעתו מכל וכל. והנה זאת התו' היא חיי כל העולמים כי היא בחי' פנימי' רצה"ע ב"ה שהוא מקור לחיי העולמים והמשתמש באור התו' ח"י כנ"ל זוכים לאור וכח התו' במה שהיא המקור לחיי העולמים שנמשך לעולמות ע"י צירופי אותיות וחילופים ותמורות וכו' של עשרה מאמרות שבהן נבה"ע. ולכן יש להם לחכ"י כח ועוז לשנות הצירופים משמן לחומץ וכה"ג והוא כענין מ"ש ותגזור אומר ויקם לך וכשר לפני המלך שניתן לו הורמנא דמלכא בהנהגת סדר המלוכה כפי מה שיראה בעיניו לצורך שעה. וכן הוא שמ"ש יאמר לחומץ וידליק לא נשתנה סדר הבריאה בכלל שהחומץ ידליק לכ"א ובכ"ש אלא גזירת השר פרטית היא. וכן מ"ש זוטר דבכו מחי' מתים. אין זה כ"א שעל רגליו עמד ולביתו לא הלך כי לא שבה הנפש שנפרדה מן הגוף לשוב להחיותו כבתחלה. ויתכן שענין התחי' הזאת הוא ג"כ מעין שינוי צירופים וכענין רבא ברא גברא וכו' ולא גברא הוא אלא ע"י פעולת צירופי שמות הקדושים המשיך חיות למי שאין בו רוח חיים וה"ז דומה למי שאמר לשמן יאמר לחומץ וק"ל אמנם יש עוד ענין ברכה כמו זיל לגבייהו דליברכוך. וידוע ענין הברכה שהוא המשכת שפע מן המקור ושורש בתוס' מרובה על העלול מעילתו ושרשו. וזה יכול להיות דבר קיים לעולם. ויובן בזה ענין תתייפה חנה וכדומה וזה הוא כעין ענין התפלה דלקמן]. ומעין זה הוא מה שאמרו מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים לשון יבקש הוא כלשון ויבוקש הדבר וימצא. אוף הכי יבקש וימצא מפנימי' מדה"ר להמתיק הדינין שעל החולה ר"ל ויוציאם אל הפועל בגזירתו. אך בקשת הרחמים היא מגעת עד עצמות המדות העליונות דאיהו וגרמוהי חד בהון. א"א גם לחכם ושר אצל המלך כ"א דרך תחנה ותפלה בהעלאת מ"כ להמשיך מ"ד דברכת התפלה (והוא יוציאה אל הפועל ע"ד ותגזור אומר כנ"ל). וכמ"ש ואם ת"ח הוא צריך שיחלה עצמו עליו ברוב ההתקשרות בתפלתו [והיינו כשהיא חולה מחמת הדינין שנתעוררו עליו עפ"י צדק ומשפט דמדות עליונות כפום עובדיהון דב"נ. אבל ביסורים של אה' שהרחמים עליונים מצויים וגלויים על החולה אלא לצרף את בריית הגוף ולהמשיך בו שכר (ויובן עפ"י מש"ל כאן). בזה תחול גזירת החכם לשנות צירופי בריית הגוף ויהב לי' ידי' ואוקמי' וק"ל]. ובזה יתיישב מה שאמר ריב"ז אני כשר לפני כו' ולמה לא אמר הטעם משום דאין חבוש מתיר א"ע מבית האסורים. דמיתת בנים יסורים של אביהם כמ"ש בר' יוחנן דין גרמא כו', אלא דהתרה מבית האסורין שייך בענין גזירת החכם כמי שאמר לשמן וכו' וכנ"ל אבל להמתיק דינים שעל החולה ר"ל צריך תפלה דוקא דשייכא גם בבעל היסורים עצמו כמ"ש קבלה דיסורי