חנה אריאל בראשית צב

שתיקותא ומבעי רחמי. לכן הוצרך לומר שאני כשר וכו'. ויובן ממשל שר ומלך בו"ד שכשהמלך שרוי בצער וכעס מעניני הנהגת המדינה שבזה השר משתתף עם המלך בצער זה שהרי זהו ענין שררותו לתיקון המדינה. ולכן אעפ"י שגם כי אפי' בשעת הזעם קילוסו של מלך במקומו עומד (אלא שאין מקלסין אותו בשעת הזעם והיינו מי שהזעם עליו דוקא). שעוז וחדוה במקומו מצד עצמו של מלך והכעס והזעם אינו אלא מצד הנהגת המדינה אבל בבחי' מקומו של מלך הנ"ל. הרי הוא חנון ורחום. מ"מ השר לא יוכל לבקש רחמי המלך שבעצמותו לוותר בעניני הנהגת המדינה לפי שהשר הוא ג"כ שרוי באותו הצער כמו המלך עצמו כנ"ל שהשר משתתף ומיוחד עם המלך בהנהגת המדינה. משא"כ עבדו של מלך כמו הנק' (בל"א לייב קנעכט). שעבודתו הוא בצרכי המלך לצורך עצמו כהכנת או"ש ומלבושים. ואין לו עסק בהנהגת המדינה. הנה אפי' בשעת הכעס על בני המדינה העבד עושה את שלו לבוא אל המלך כקירוב שלו אל המלך תמיד שהוא אל מהות ועצמות המלך ושם ידבר עמו גם להסר כעס מעל בני המדינה באמרו שזהו חסד וטובת המלך עצמו ומהותו. והיינו לפי שקרבת העבד אל המלך אינה בבחי' התייחדות והשתתפות ואדרבה הוא בתכלית השפלות והריחוק מן המלך מצד עצמו של העבד רק מצד שימושו של העבד שהשימוש הוא המתקרב אל המלך והשימוש הוא למלך עצמו ומהותו ולא מעניני המדינה כנ"ל. ומזה בקל יובן למשכיל למעלה שחכמי התו' זוכים לאור התו' במה שהוא חיי עולם כענין ותורה שם בישראל הנ"ל שהוא ממש התורה העליונה תורתו של הקב"ה וע"י היחוד שלהם באור התורה הזאת עושים הם הסדר דמשפטי התו' עפ"י כח הקבלה המסורה להם כנ"ל וה"ז ממש כדמיון השר שנתמנה להנהיג המדינה. וכמו שלגבי הקב"ה ג' שעות ראשונות עוסק בתורה ואח"כ עפ"י התו' יושב ודן וכו' דהיינו יחוד אור תורתו של הקב"ה בצדק ומשפט כפום עובדיהון דב"נ [דהנה ע"י הצו"מ הוא שמגיע מעה"ת למעלה כענין מ"ש הכצעקתה הבאה אלי. דמה איכפת לי' להקב"ה. אלא דאית צו"מ על עובדיהון דב"נ והצו"מ הוא לגבי העולמות והתורה הוא פנימי' רצה"ע ב"ה גם בבחי' הצו"מ]. וככה הוא בחכמי ישראל שבכח הסתכלותם בתו' שלמעלה הן גוזרים ואומרים זה כשר וזה פסול. ומי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם שיחפש ויבקש וימצא עליו רחמים לגזור לו חיים טובים בהמתקת הדינים. אך אם ח"ו יש דינין תקיפין עפ"י הצו"מ יכול להיות שגם החכם לא יוכל להמתיקם כי כמו שעסק התו' של הקב"ה מחייב להיות יושב ודן הדינין תקיפין כן הוא ג"כ לחכמים המשתמשין באיר תורתו של הקב"ה וזהו ענין כשר לפני המלך ואפי' הטיח ראשו כל היום בתחנונים יכול להיות שלא ישגיחו בהן כי התחנונים שלו מעורב בהן גופא כח הדין שלמעלה הבא מכח התו' שחכ"י מתייחדים בה. אבל הדומה כעבד לפני המלך (שהוא בבחי' השמוש ולא בהנהגה כנ"ל). התחנונים שלו הם תוכן כברן שאין בהם רק בקשת וחיפוש הרחמים רבים העליונים ואין לו עסק בדין הבא ע"י הצו"מ. ומעתה יש להבין גם בענין חכם עדיף מנביא הנ"ל דלפי"ז הלא יפלא מאד מה שאחר החורבן הי' שנסתלקה נבואה מישראל והחכ' קיימת לעד ואיך הוא מובן שהמדרי' הקטנה נסתלקה והעליונה יורדת למטה כמקדם בתכלית המעלה דתנאים ואמוראים. ועפ"י משנ"ת יובן שיש מעלה ומדרי' עליונה בחכ' עד שהנבואה נתלית בה אך יש ג"כ מעלה עליונה בנבואה שא"א לחכמים לזכות בה בכח חכמתם רק כשישראל זוכים מתקיים בהם מ"ש נביא אקים להם. והענין הוא שהחכם הוא בבחי' התייחדות מבפנים כדמיון השר לפני המלך הנ"ל והנביא הוא כמו הרואה מבחוץ ושלא בבחי' היחוד כ"א אדרבה בריחוק הערך וכדמיון העבד לפני המלך וזו היא מעלת החכם על הנביא. אבל מצד אחר יש עילוי גדול בבחי' הנבואה שהוא רואה את המלך כמו שהוא לעצמו כבי' והיינו כענין המבואר בכ"ד דע"ק וז"א כולא חד