חנה אריאל בראשית פז

מז"א לנוק' הנה הוא מעצמות האדם דז"א שהוא כמו אדם קדמון כנ"ל שהוא הקו"ח היורד ומתעגל וכו' כידוע. והיינו ככרמל וד"ל. ואמנם מז"א בא אור היחוד הזה בגילוי דוקא ולכן על גילוי מלכות המאציל ב"ה אנו מבקשים גלה כבוד מלכותך וכנ"ל שהוא ג"ר דעתיק שהוא בבחי' מתנשא מימות עולם ור"ל שהגילוי הוא איך שהוא מתנשא דוקא וד"ל אבל בז"א הוא אומר ע"פ נודע בשערים בעלה דקב"ה אתיידע ואתדבק לכל חד לפום מה דמשער בלבי' וגם אור היחוד הנעלם הזה בא בבחי' אתיידע ואתדבק דוקא ולכן ככרמל בכף הדמיון דוקא וד"ל] ולכן אמרו מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן דהיינו משיאיר היום כ"כ עד שיוכל להכיר לאורו בין תכלת ללבן אז דוקא יוכל להביא גילוי אור היחוד דק"ש. והכוונה בזה הוא למנדע. לי' להקב"ה בפרטא דוקא ולא בכללא. והיינו משיכיר בין תכלת ללבן. ופשט המשנה עצמה הוא דתכלת הוא נהורא אוכמא דמל' דאצילות המכלה ומבטל הישות דעולמות ליכלל ביחודא ולבן הוא נהורא חיוורא דז"א כידוע. ומ"ש משיכיר ר"ל דאשתמודע לקב"ה ושכינתי'. וכידוע בכהאריז"ל דיחוד העליון דפב"פ א"א להיות כ"א אחר הנסירה בזו"נ. וע"ד החסידות הוא דרך כלל החילוק בין למנדע בכללא ובין למנדע בפרטא כידוע דענין ההכרה שמכיר את בוראו הוא ענין ראיית הפרצופים העליונים ממש. שהרי א"א לנברא לדעת את בוראו בכח הנברא עצמו אם לא בכח הא"ס דבורא עצמו דוקא וא"כ ההכרה הוא גילוי הפרצוף עצמו לכאו"א לפי ערכו. ולכן יובן דמאן דאשתמודע לקב"ה ושכינתי' בשתי מדרי' שהוא דרך כלל בבחי' ממכ"ע וסוכ"ע הוא עושה בחי' הנסירה בערכו וד"ל. וההתחלה ועיקר בעבודה דהכרה זו הוא בבחי' ממכ"ע דוקא (כי דרכו של איש לחזור אחר אשה מאיליו וד"ל] שהוא בחי' פרצוף נוק' דז"א [וביאור ענינה בקצרה הוא עדמ"ש הרמב"ם ז"ל שאפיקורוס הוא מי שאומר שאין מדע בא מן הבורא בלבות בני אדם שהוא כופר בעיקר בנין הנוק' דז"א וד"ל] וההכרה היא בחי' גילוי שכינה ממש כאמור. ועי"כ יוכל להתגלות אור היחוד דמצות ק"ש שהיא מצות המאציל ב"ה בכל המצות כנ"ל אבל רם ונשא ערכה בבחי' זו דראשך עליך ככרמל האמור עד שגדול הקורא ק"ש יותר מן העוסק בתורה וכנ"ל שתורה באה בבחי' פנימית ובבחי' זו התורה למעלה ממצות ואעפי"כ מצוה דק"ש גדולה מן התורה אפילו בבחי' זו דפנימית [דאל"כ מאי איריא ק"ש הא בכל המצות יש מעלה משא"כ בתורה כידוע] והיינו דראשך עליך מגיע עד למעלה מבחי' הלבוש דאכ' דאורייתא נפקת מינה אלא הוא בבחי' כסופא דכל כסופין עצמו וד"ל וכנ"ל דהיינו מהו"ע דז"א שהוא מהו"ע התורה דחכ' המאציל ב"ה כנ"ל וד"ל. ואמנם בגמ' פרש"י מ"ש בין תכלת ללבן שהוא בין תכלת שבה ללבן שבה ופירש"י בצמר צבוע תכלת ויש מקום שלא נקלט הצבע כ"כ. יש לפרש שהכונה לומר שאור היחוד הזה יוכל להתגלות אף למי שלא נקלט בו נהורא אוכמא דתכלת הנ"ל לבטל ישותו וגסותו לגמרי. רק אם הוא מכיר ויודע להבדיל בין זה לזה ע"ד האמור בלק"א פל"ט. אך כל זה הוא אני לבדי וכו' עיי"ש שהוא ענין הכנעה והבדלה והמתקה הידוע בשם הבעש"ט כמ"ש במק"א ששוב אין, זה מונע מלהתגלות על נפשו ונשמתו אור היחוד הזה בבחי' ראשך עליך ככרמל כנ"ל:

והנה הגם שהיחוד בא אלינו ע"י יחוד גופא דז"א בגופא דנוק' כנ"ל היינו כמו אור המתגלה דרך הכלי דוקא אבל מ"מ האור הוא שמתגלה וזהו ההפרש בין ק"ש דשחר לק"ש של ערבית דהנה כתיב להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות דהבוקר אור בבחי' גילוי מלמעלה למטה וזהו חסדך כמ"ש זכר חסדו. ובלילה הוא בחי' האמונה וידוע ענין האמונה מלשון חוזק ותוקף ההתקשרות בדבר שמאמין אף שאין משיג ויודע ממנו כלום בבחי' גילוי אור. ואעפ"כ בכח האמונה מתקשר ומתדבק בנאמן כמו שיודע ומכיר אותו בידיעה והשגה. ואין הפרש ביניהם אלא שזה בא מלמעלה למטה