חנה אריאל בראשית פח

ר"ל שהנאמן מתגלה בגילוי אור דהשגה וידיעה. וע"י האמונה הוא בחי' עלי' מלמטה שהוא חשך ולא אור למעלה מעלה להתקשר ולהתדבק במהו"ע הנאמן. ויש מעלה בזה מה שאין בזה דבחי' בבוקר חסדך יש לו מעלה שבא האור בגילוי ממש אך דרך ירידת האור ידוע שהוא מתצמצם מאוד אבל בבחי' ואמונתך הנ"ל ה"ז בדרך עלי' מלמטה למעלה להתדבק בהאור בלי צמצום. והדמיון לזה הוא מאור השמש הנראה ונגלה דרך נקב או חלון שנמצא הוא בגילוי ממש לעין הרואה אך אין כאן אור כ"א מה שנכנס דרך הנקב או החלון. ולהפך כאשר האדם מסתכל דרך הנקב או החלון על אור השמש המאיר לעולם כולו וליושביו. שאף שאין אור השמש גלוי במקום עמידת עין הרואה אותו אבל הוא מביט מן החשך אל האור דשמש כולו. ויובן ג"כ דבירידת אור היחוד מלמעלה למטה הרי תחלה נמשך האור ואח"כ בוקע בכלי ומאיר למטה ובדרך עלי' פוגע בכלי ומשם מגיע עד האור. ובזה יובן שזמני ק"ש של ערבית הוא הכל בדרך עלי' משעה שהכהנים [שהיו טמאים וטבלו] נכנסים וכו'. וכן משהעני נכנס לאכול פתו וכו'. וכן משעה שב"א נכנסים לאכול בע"ש וכו'. וזהו ודלת ראשך שהוא לשון הרמת הראש מלמטה למעלה מלשון אדלי יומא וכו' הוא כארגמן שהוא גוון הכולל הרבה גוונין שהוא בחי' כלי הת"ת כנ"ל שהוא בחי' גופא דז"א כי בדרך עלי' מלמטה פוגע בכלי תחלה וד"ל. וגם יתפרש ודלת ראשך מה שהראש מגביה ור"ל כידוע שביום הוא בחי' זכר חסדו ודרכו של איש לכבוש ולברר בירורים ובלילה הוא עליית מה שנתברר ביום ליכלל באחד בבחי' ארגמן הנ"ל. אבל עצמו של היחוד שוה בלילה כביום ואומר שסיבת כח היחודים הוא לפי שמלך אסור ברהטים ברהיטי מוחא דכנס"י שעלו במחשבה העצמית שקדמה לכל אפילו לתורה עצמה. ולכן היכולת בידם להמשיך בחי' ראשך עליך וכו' כנ"ל. ומעתה יובן דבק"ש של שחר שבאה מבחי' כסופא דכל כסופין למטה בבחי' גילוי אור דזכר חסדו. הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו ר"ל בעצמו של היחוד שהוא מגיע עד סוף מעשה בגשמיות דוקא כנ"ל. אבל בק"ש של ערבית שהיחוד הוא בדרך עלי' למעלה. ולמטה אינו אלא בדרך אמונה. אין כאן תפילין שהן בחי' אחד בקלף גשמי למטה. ועיקר הגילוי הוא למעלה דוקא. אין כאן עדות שקר כלל וד"ל

ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ותלד לו את ומרן וגו' ולבני הפלגשים נתן מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי וגו' מלבד הדקדוק דלשון ויוסף הנה הענין עצמו הוא פלאי שכאשר נולדו לו בנים הלא הי' צריך למול אותם ובאמת יש מי שסובר שהם נמולים ולא משמע הכי. ובנו ישמעאל שמל אותו אברהם נמשך המילה אצלם לדורות. ובני קטורה לא נז' בשום מקום שאאע"ה מל אותם וכן הם אינם נמולים בודאי לדורותם. ועם שזה ודאי בפשיטות יש ראי' עוד מכהן מדין שעיכב על המילה וכו'. ועוד בפ' לך לך ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה וגו' ויאמר אברהם לו ישמעאל וגו' והרי אחר ארבעים שנה לקח אשה ותלד לו וכו'. ובזה יש להבין מה שהש"י נתרעם משרה למה זה צחקה ולא נתרעם על אברהם. ולכאורה נראין הדברים שאברהם הוסיף בספק צחוק זה יותר משרה עד שבפיו אמר להקב"ה לו ישמעאל יחי' לפניך. וה"ז כאלו בו"ד הי' מברך את אברהם שתלד לו שרה בן אחרי זקנתה והוא משיב הלואי שאזכה שישמעאל יחי' ואתה מפליג ששרה תלד. ומי איכא דאמר הכי קמי' שמיא. וגם י"ל מה ענין המאמר שאמר הקב"ה לאברהם למה זה צחקה שרה לאיזה תועלת הי' המאמר