חנה אריאל בראשית סח

הסכין ונתחברה בו הצורה שהוא הרצון והמכוון בחומרו המורגש ואז יש לו התפשטות כלומר התגלות לעיני הרואה. וגם התפשטות נמצא ממנו בכל מקום אויר הפנוי בחלל העולם ולכן כשמעמידים לעומתו מראה (שקורין שפיגיל) נראה שם מציאת הסכין. והיינו לפי שהתפשטותו נקלטת בשפיגעל ואין מתפשטת יותר להלן. וממה שנקלט בשפיגעל נעשה מציאות דמות הסכין. וכן במים נראה מציאות דמות הבתים והאילנות העומדים בסמוך לנהר מים. והיינו דוקא דבר שמורכב מחומר וצורה כאילנות ועשבים ובתים. אבל הצורה עצמה פשיטא שאין לה התפשטות כי היא רק גנוזה בכונת ורצון הרוצה לעשות סכין בטרם שיצא אל הפועל. וגם החומר שהוא מהות הברזל אף שהוא כלול מחומר וצורה ונראה הוא במים ובשפיגעל. אך מה שהוא חומר מוכן להיות מקבל צורת הסכין אין לו שום התפשטות ואינו נראה לחושים ולא בשפיגיל עד שנתחברה צורת הסכין בחומר הברזל אז הוא נראה לחושים ובשפיגעל. וכ"ז הוא בגשמי'. ונצייר עוד משל דק יותר וכמו רוחני. והוא מה שהאדם יכול לצייר במחשבתו ובכח המדמה כמו ענין מלוכה שיש בית גדול שיושב בו המלך על כסאו ושריו ועבדיו נצבים לפניו. וסמוך לפתח בקצה הבית עומדים אנשים שיש להם דו"ד וטו"ת הבאים לדין בפני המלך והשרים. והשרים חוקרים ודורשים עניני הדו"ד ומציעים לפני המלך. והוא שופטם לטוב ולהיפך. בכמה פרטים ואופנים ולעשות דין לחייב ולזכות לזכאי ע"י עבדיו הנה כל הפרטים הללו המצוירים בכח המדמה יש להם חומר וצורה. החומר הוא מהות ועצמיות כח המדמה והציור והמח' והצורה הוא רצון ומכוון של כל פרט ופרט שרוצה לצייר אותן. ויש ג"כ לכל פרט ופרט התפשטות שזה מדבר עם זה וזה עם זה. וזה מתפעל מן הצווי או מן המעשה שעושים בו. אך באמת אין האיש פרטי המצוייר מרגיש ולא מתפעל כלום בחומרו וישותו המצוייר מעצמו. רק כח רצון המצייר ומדמה הוא שמצייר בהם כמו חיות ותנועה. וה"ז נק' תוקף הצורה ומיעוט החומר ולמעלה הוא מ"ש במלכים דתוהו ריבוי האור. ומפי אדמו"ר שהכונה היא תוקף האור ומיעוט הכלי וכמשי"ת]. והנה כשאין האדם תוקע א"ע לצייר ציורים אין עמדו לא חומר ולא צורה מכל הנ"ל. אלא חיי הנפש עצמה בעלת כל הכחות שנמצאים ממנה בגוף שבכללם גם כח הציור והדמיון מתפשט בכל הגוף עד שאין נמצא בו אלא חיות. משא"כ כשמצייר כנ"ל אז נמצא בציור דבר שאין לו חיות כלל דהיינו גופים של האנשים המצויירים שאין בהם רוח ותנועה מעצמם כלל וכלל. רק תוקף הצורה מציור תנועה והתפשטות. ומזה יובן שענין הציור הוא במקום צמצום וסילוק התפשטות חיים ממש שבא ממהו"ע הנפש אל הגוף [ויובן למעלה שע"ז אמר פרים קמי' חד פרסא והוה משער מלכין כמשי"ת]. ולכן כשפוסק מלתקוע א"ע בתוקף הצורה הנ"ל נהרס כל הבנין והי' כלא הי' והחיים עצמן שממהו"ע הנפש הם מתפשטים בכל הגוף כמו קודם הציור. אך להיות מהו"ע הנפש הוא מציאות גמור וגם נצחי ואין כאן מקום הביאור לזה). ויש לה התפשטות כנ"ל שכל מציאות גמור יש לו התפשטות. ואף שהתפשטות שלה הוא חיות גמור דוקא. אך הרצון לעסוק בציור עושה כמו פרסא כו' ודרך הפרסא מתפשט ממנה גם דבר שאין בו חיות כנ"ל. ומ"מ התפשטות הנפש הוא רק כשעודנה בגוף להחיותו כשפוסק מן הציור חוזרת להתפשט בבחי' חיות ואינה מרגשת הציור שדרך הפרסא הי' וכשנעדרה הפרסא הי' הציור כלא הי'. אבל לאחר פרידת הנפש מן הגוף שאז שוה לפניו החיות גופני שהי' מתפשט ממנה עם מה שהי' ההתפשטות דרך הפרסא. וכמו שהנשווה עתידה ליתן דין וחשבון על המחדו"מ בטלים שנתפשטו ממנה ויש להם אחיזה. ולא תוכל ליטהר לשוב למקומה עד שכל מה שבא התפשטות ממנה ישוב אלי' ולא יהי' עוד מלובש במחדו"מ המקולקלים שכולם הם כענין הציור הנ"ל לגבי מהו"ע. שהרי רק בסיבת לבוש נפה"ב שהי' לה