חנה אריאל בראשית לח

נותן לבנך כך וכך וכו' שלשון הכמה שוה בין שיהי' הרבה בין שיהי' מעט וכאן הסכום דארך אפים לית מאן דידע לי' כלל (שהרי אם תמצא לומר שנודע הדבר שסכום הארך אפים הוא עשרה דורות הרי קמי' ית' גלוים ומצויים הם העשרה דורות גם בטרם נולדו כנ"ל] אלא איזה סכום שהוא (הנעלם מכלא יהי' עכ"פ גלוי וידוע לפניו בחי' אנפי זוטרי דלאחזאה וכלומר שבהמשך עשרה דורות היו המשכות בחי' הארך אפים אל בחי' האנפי זוטרי הנ"ל [וענין הזה יובן ע"ד חשבון עיבור יניקה וגדלות דז"א במספר ימים ושנים כן הוא המשכת הארך אפים לז"א אל בחי' הגילוי שלו] והוא בבחי' עולמות ע"י חשבון ומספר עשרה שהוא כולל ענין גילוי כאמור שכל הדורות היו מכעיסין ואעפי"כ ובאין הרי שבא בחי' ארך אפים גם בבחי' לאחזאה וכדי שיהי' גילוי זה בשלימות הוא בבחי' מספר עשרה דוקא כנ"ל. עד שהביא עליהם את מי המבול לתקן עולם. והנה ארז"ל ע"פ כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן. דונחמתי קאי גם על ונח אלא שמצא חן. פי' דהנחמה על אשר עשה את האדם בארץ שנת"ל שהנחמה הוא בבחי' לאחזאה הנ"ל היתה גם על נח אף שהוא הי' כצדיקים הראשונים הנז"ל מ"מ בבחי' זו שהוא צדק ומשפט כפום עיבדיהון וכו' והעולם נדון אחר רובו וכש"כ כולו (חוץ מנח לבד). אלא שמצא חן, ופי' ענין החן ידוע בכ"ד שהוא כענין חן אשה על בעלה וחן מקח על מקחו דלפי שהוא שלו ואשתו כגופו יש התחברות ממהו"ע האדם עליהם שמחבר גם אותם במהותם בבחי' העלאת מ"נ מהם שגם הם יראה עליהם ההתחברות שלו. וכן הוא בנח שהי' צדיק תמים כלומר שלם בכל כחות שלו עם האלקים התהלך שגם כחות הטבעי' שלו לא נשרו ולא נפלו במקום הקלי' ופירוד מצא חן בעיני ה' בחי' הפנימי' דארך אפים לפניו להעלותו לבחי' הדביקותבו ית'. ואמר לו ליכנס בתיבה שידוע שהתיבה הוא בבחי' פנימי' המל' בחי' הרמנותא דמלכא הנ"ל שיבוא גם בגופו בתוכה (שהוא מעין מה שהי' אדה"ר בג"ע). וגם בניו ונשותיהם אף שהם מצד עצמם לא התהלכו עם האלקים רק שהחן דנח העלה גם את כל אשר לנח להכנס בתיבה בדביקות בבחי' הרמנותא דמלכא הנ"ל וגם מכל נפש החי' השייכים אליו (כמ"ש בתניא דכל נשמה ונשמה שייך אליו חלק מששים רבוא בעולם) להסתתר בבחי' הפנימי' דתיבה להיות מצויים וקיימים שם. ולא יהיו ככל בני העולם שהגילוי מן בחי' הפנימי' שוטף אותם בבחי' מי המבול כנ"ל, וזהו והקימותי את בריתי אתך דהקמת הברית היינו העלאת את בן הברית אליו למקום עצמות הברית ועי"ז ובאת אל התיבה להתקיים שם כל השייך אליו כאמור. ואחר המבול אמר לו צא מן התיבה פי' ממנה ולחוץ כי בהיותו בתיבה כתי' ויסגור ה' בעדו פי' ע"ד האמור בפה"ק ונז"ל כאן שהרצון נעלם ומסתתר בדבור ומאמר ויוצא ממנו רק בחי' גילוי מצומצם שהוא אין ובכח הבריאה שבמאמר נעשה ליש. ואחרי הסגירה הזאת אמר לו צא מן התיבה ולחוץ כדרך הבריאה דוקא שנמשכת מן המאמר ולחוץ בחי' יציאתו אל הפועל הנ"ל. ובזה נשתנה ענין האדם להיות גם הוא נפש החי' שלו (נאטור הנ"ל) וגם נפש השכלית שלו שהיא המבדלת בין בהמה לאדם. הכל רק בדרך הבריאה כמו נפש החי' דבהמה וכל הבע"ח שבחי' המל' הוא בבחי' אל מסתתר בהם ולא נגלה להם בחי' ההרמנותא דמלכא הנ"ל ולכן אין להם בחי' המצות דאברין דמלכא שאינן מצויין כ"א במקום הרחנותא דמלכא דוקא כנ"ל. ומטעם זה ג"כ הותר לו אכילת כל בע"ח כי גם הם יוכלו להתכלל בגופו ממש לפי שגם גופו כאחד מהם רק שהוא במעלה עליונה דאדם בן דעת. שבנפש השכלית יוכל לידע מציאות הבורא ב"ה [משא"כ קודם לכן נת' בפה"ק שלא הי' מקום להבע"ח להתכלל גם המה בבחי' האדם עיי"ש] ולזאת ג"כ הוצרך לומר ולהבטיח להם ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ רק בכח הבטחה אלקית. כי מן האדם עצמו