חנה אריאל בראשית כט

השיאני היא תשו' על הקושי' עצמה שיש בענין. דמאחר שלא הי' לאדם ואשתו הרגשה ברע ופירוד כלל מאין נמצא להם כח לעבור את פי הוי' כי כחות דעולמות דקדושה הן הנה רק בבחי' הביטול לה' ולא יש בהם כלל כח להיות נפרד וכענין לא אוכל לעבור את פי הוי' דבלעם שלפי שהי' יודע דעת עליון וכמ"ש במק"א דר"ל בחי' הרגשה עליונה שלמעלה מחב"ד חג"ת נהי"מ שלו דמעלמא דפרודא אלא דעתו היתה מגעת אל מקום הקדושה עליונה ובדעת ובהרגשה ההיא לא יכול לעבור את פי הוי' כלל. ואיך האדם ואשתו שלא הי' להם גם החב"ד חג"ת נהי"מ אלא דקדושה דוקא איך היו יכולים לעבור. והתשובה ע"ז היא תשובת האשה הנחש השיאני כמארז"ל שהוא לשון נשואין ושבא נחש על חוה וכלומר שהוא המציא בה כח הפירוד שתוכל ותעצור כח לעשות דבר שאינו בבחי' הביטול דעולמות דקדושה. ובזה יובן לשון הכתוב ותתן גם לאישה עמה ויאכל דל' עמה מיותר והול"ל ותתן גם לאישה ויאכל. אלא דאדם עצמו לא הי' בו כח הפירוד כלל מצד עצמו ממש. רק מצד דביקותו עם האשה כמ"ש ודבק באשתו ואשתו כגופו דמיא וכשהיא היתה נשואה מן הנחש ונמצא בה כח הפירוד הי' כח זה משמש גם לאדם שדבוק בה וזהו לאישה כשהוא עמה דוקא וק"ל אבל מצד עצמו לא בא בו כח הפירוד. ומה שהפליגו חז"ל בגודל החטא דאדה"ר כופר בעיקר וכו' וכו' הכל מצד חבורו עם האשה שהוא מה שכבר הי' לנפש חי' מרגשת ומתפשטת בעולם אבל הנשמה עצמה וכח נפיחה דויפח בקדושתן עמדו גם אחרי כן. אבל האשה כח של עצמה הקדוש ממש ירד גם הוא במקום דעת טו"ר דפירוד ממש. אך קדוש לעולם קיים ובעצב תלדי בנים ותשוב לאיתנה בתוס' כח מבירורי' תחתונים וכעין ודוגמת ירידת השכינה כבי' בגלות לברר ניצוצין ולהעלותן לעילא לעילא. וכמו"כ האשה בעצבון של עצמה ממש תרד להעלות דרך בירור טוב מרע (ולא כמו שהי' מקודם החטא שהי' עניינה רק להעלות הטוב המוכן כבר ע"י לעבדה ולשמרה של האדם כנ"ל)]. מבואר מכל הנ"ל בשינוי ע"י החטא עה"ד שמקודם הי' האדם ואשתו במצב א' דבחי' הוי' דמילוי אלפי"ן כנ"ל והיו אדם אחד לגמרי רק שזה או"י וזה או"ח מכל מה שנעשה ע"י בחי' האו"י. להאיר עיני האדם ולהעמידו על רגליו. אבל אח"כ ירדה האשה למקום שצריכה לעצבון ויגיעה להעלות דרך בירור הטוב מן התערובות דטו"ר ולהעלותו לבחי' עולמות דקדושה בבחי' העלאת מ"נ ואל אישך תשוקתך שיתן דעתו עליה להיות עמה ולהתייחד בבחי' ודבק באשתו הנ"ל. וזהו ויקרא האדם שם אשתו חוה שהוא המילוי דשם הוי' דעיקר ההוי' דויהי האדם שלמעלה מהטבע לנפש חי' במדרי' הטבע אינה מגעת רק באדם לבדו. ואשתו היא רק בחי' המילוי והכח דהוי' זאת לברר ממקום התערובות ולהעלותו למקום עולמות דקדושה שנעשו ונוצרו ע"י דבור והבל כנ"ל וזהו כי היתה פי' שנתחדש בה היותה אם כל חי דעולמות [ולא כמו שהיתה רק אם בני האדם וק"ל] להעלותם מן התערובות והיינו כמו שקיום התומ"ל בפו"מ אף שהן פנימי' רצה"ע וכח האדם ע"י מתן התורה מ"מ יראת ה' היא הקודמת ועקרית להעלות מעשה המצות ולהפשיטם מפירוד דעוה"ז אל מקום יחוד קוב"ה ושכינתי' וכידוע בכאריז"ל שגם במצות היחוד דק"ש צריך להקדים הכוונה דלצאת ידי חובתו

פ' נה ושבת ריח

והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה' פי' כשהחדש יהי' בשלימות החדש ושבת בשלימות השבת. יבא כל בשר וכו' כי נחמתי כי עשיתים. ונח מצא חן בעיני ה'. איתא במדרש נחמתי כי עשיתים