חנה אריאל בראשית כח

מקום הקיום. השלם שלהם (כתיקון המאכל והמלבוש) יובן ענין המאמר והי' אמונת עתיך וגו' יראת ה' אוצרו וכו' כנ"ל. דענין אמונת עתיך שהוא סדר זרעים מועד הוא ענין האמונה במקום וזמן שמאת ה' היתה זאת ומכה"כ. וסדר נשים ונזיקין קל להבין שהוא ענין חו"ג. וחכ' ודעת הוא ענין קדשים וטהרות. שהוא שלימות הלימוד והכוונה (כענין לעבדה ולשמרה) ואפ"ה אי יראת ה' היא אוצרו אין ואי לא לא דבלא דו"ר לא פרחא ולא סלקא למעלות בחי' לעילא שהוא תכלית ענין דאו"י ואו"ח וע"ז אומר מוטב אם לא העלית בכוונה דאו"י עד בחי' החכ' ודעת כי אין לזה קיום וגדול עונש האדם הנכנס להיכל המלך בלא אימה ויראה מאלו לא נכנס כ"כ לפנים אלא הי' מקיים תומ"צ בכח אה' ויראה המסותרת ונעלמת בלב האדם מישראל שרצוננו לעשות רצונך בכח היהדות ואפי' בבחי' שלא לשמה המאור שבה מחזירו למוטב. והמבין יבין ואין להאריך בזה כאן. הנה נתבאר בביאור הגון ענין אחור וקדם דאדם הכולל דו"נ שאין האדם דומה כלל לכל הבע"ח. ונפש החי' דאדם איננה בהרגשתה ותנועתה מעין וערך הרגשת ותנועת כל הבע"ח. ויתכן לומר שלכן לא הותר לו אכילת הבע"ח אלא בשר היורד מן השמים כידוע בגמ' כדי שלא יקבל הרגשת ותנועת הבע"ח גם לעצמו של האדם. ועד"ז י"ל גם ענין ומעה"ד טו"ר לא תאכל ממנו. פי' עפ"י הנ"ל שבשעת הבריאה היו עולמות דקדושה רחוקים ומובדלים מעולם הקלי' והי' מקום פנוי ביניהם ולכן אמר מכל עץ הגן אכל תאכל. מצוה. שהוא העלאת העולמות דקדושה למעלה מעלה ע"י העזר דאשה כנ"ל וגם שהוא אוכל פרי העץ וכל ירק עשב אין שום חשש ופחד מקליפות אף שיש זלעו"ז קליפה שכנגד בי"ע דקדושה מפני שיש ריחוק מקום פנוי ביניהם כנ"ל. אבל עה"ד טו"ר כלומר כתרגומו דאכלין פיריהון חכמין בין טב לביש והיינו שמרגישים גם את הרע שלעומת הטוב וגם את הטוב מרגישים בתכונה והרגשה שהוא לעומת הרע שבזה מקרב ומערב את הרע עם הטוב בהרגשה אחת [וכמארז"ל במדרש צלולה היתה החבית ועכרתן אותה (באכילת עה"ד) פי' שהיו השמרים שהן הקליפות נבדלין לעצמן מן היין למטה והיין בחי' הקדושה הי' צלול וא"צ לשום בירור רק העלאה להעלות בחי' הקדושה דעולמות למעלה מעלה כנ"ל] לכן צוה לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות מבחי' הנפש החי' דאדם שבך [והוא כעין האמור באכילת בע"ח והמבין יבין את זאת] והיינו רק לענין הרגשה ותנועה דנפש החי' דאדם לעשות בחי' האו"י ואו"ח בעולמות כנ"ל. אבל נשמת האדם עצמו שממנה הוא שהי' האדם לנפש חי' במקומה עומדת לשמוע את קול ה' אלקי' ולדבר אתו וכן הי' עונשו של האדם ארורה האדמה בעבורך שלא תוכל להמשיך בה תוס' הקדושה לגידול פירותי' כנ"ל כ"א בעצבון, תאכלנה ובזעת אפיך לפי שקוץ ודרדר תצמיח לך מחמת התערובות שגרם לטרוף את החבית בשמריה ולכן צריך לזיעת אפו ביגיעה עצומה דהרגשת ותנועת נפש החי' שלו שירדה עד מקום המיתה שהן הקליפות ובעצבון תאכלנה מפני הפחד מהקליפות שלא יתערבו ח"ו בעליות דאכילה שלו אבל בחי' האדם עצמו אין מונע לו להתהלך עם האלקים רק שמחמת החטא נפל ממדריגתו ואתדבק במילין דהאי עלמא בנפש החי' שבו עד ששב בתשובה שלימה כידוע. אבל האשה נת' שכל עיקרה הוא בחי' האו"ח ממטה למעלה וכיון שנפלה למקום התערובות טו"ר הרי העצבון והצער והקושי לעלות מגיע לעצמה של האשה דוקא וענין מ"ש אדה"ר האשה אשר נתת היא נתנה לי וגו'. עפ"י הנ"ל יש לפרש שהי' לו בזה טענה לומר שחשב שמה שנצטווה על אכילתו היינו שלא ירד הוא בעצמו אל מקום הדעת טו"ר אבל כשהאשה העלתה לפניו בבחי' או"ח יהי' מותר לו לאכול וע"ד מ"ש בספרים בשם המדרש שלא הי' הצווי רק על אותו היום וכשבא שבת הי' מותר לאכול מפני שהי' עלי' לעולמות וק"ל. ותשובת האשה הנחש