חנה אריאל בראשית קמ

ובחי' "תפארת היינו אחר שעושה עבודתו ית'. מוצא בה טעם ותפארת להתפאר בנפשו ג"כ בחיות כנ"ל. ובחי' "גבורה היינו שמחמת שמאוס בעיניו חיי הבלו בדברים אשר לא לה' המה שהם הווים ונפסדים כו' מחמת זה לא ימצא מרגוע לנפשו כ"א עשות מצותיו חוקיו ומשפטיו. ובחי' חסד הוא מחמת אשר טועם בטוב גדולתו ית' אשר הוא מלך רם ונשא חי וקיים לעד וחשקו ותשוקתו לדבקה בו באמת. וכי אפשר לידבק כו' ע"כ דבוק הוא במדותיו ובמלבושיו וכו'. וכמ"ש בלק"א. רק שעכ"ז הלא התפעלותו אינה התפעלות אלקית רק מחמת שחפץ בטובת עצמו. ומרגיש שזהו טובתו באמת ע"כ יחפוץ ולא נק' בשם ביטול עצמי. אבל בחי' חב"ד היינו כאשר טרוד בכל עצמו בגדולת הבורא אשר מאיר במוח חכמתו ובינתו עד שאינו מרגיש א"ע כלל. וממילא הדבר אשר בו מתקרבים לו ית' יחייב נפשו ויתקרב לעשותו. וההיפך בהיפך. ובחי' "הכתר היינו בחי' דביקות עצמי עד שגם טרדא לא יתכן בו רק כמ"ש במדרש כשתי תמרות הדביקות כו'. ומבואר במ"א. ומעתה מובן שכאשר הולך האדם בעבודתו ביושר מקבלת עומ"ש עד בחי' הדביקות. הרי יתעלה ויתברר ע"י כל המעשים אשר נעשו בבי"ע ע"י קבלת עול. ויגיע ויאיר בהם אור הא"ס הממציא מציאותם דלאפ"מ בבחי' גילוי או"כ דבחי' הכתר שזהו בחי' הדביקות כנ"ל. שאין שום דבר אחר מחשיך על מציאותם האמיתי בחי' אור הא"ס. והן הנה בחי' המאמרות שמגלין אלקות בבחי' ע"ס דאצי' בבי"ע. שמזה נמשך עבודת בנ"י בבחי' ע"ס כנ"ל. אבל אלו הי' רק מאמר הכתר לא היו מתבררים כל המעשים דבי"ע שנעשו רק ע"י קבלת עומ"ש ואלו הי' נברא במאמר המל' לא הי' מאיר בתוכם בחי' אא"ס רק בדרך בחי' כלי המל' וכנ"ל וד"ל. רק שעכ"ז י"ל שאם הי' המאמר דבחי' הכתר והי' נגלה בבי"ע אור מציאותם בבחי' האצי' בבחי' או"כ דכתר מאין ולאין הי' נראה מציאותם בבחי' הרגשתם לעצמם בבחי' שלמטה מן הכתר בערך בי"ע. ויובן זה עד"מ מאותיות שבחלום. שמציא' אותיות הלא המה מבחי' הנפש ע"י השתלשלותם בבחי' רצון שו"מ ומח' כו'. ובשינתו הלא מסתלקין כל הכחות בעצם הנפש עד שאינו מאיר בגופו מבחי' תענוג ורצון שו"מ שבנפש., ועכ"ז נמצאים אותיו' במחשבתו ולפעמים אף בדבור. אלא ע"כ לקוחים המה מעצמות הנפש בחזרת כחות הנפש אליו בבחי' עצמיית. ישתלשל דרך שמה בבחי' חיצוני' שלגבי עצם הנפש חיצוני' ופנימי' שוין המה במציא' עומד בערך עצם הנפש. וע"כ יוכל להשתלשל משם אותיות בדרך חיצוני' למורגש בפ"ע. והמה בעצם בחי' הארת עצם הנפש. וע"ד האמור לעיל דבבחי' אד"ק ישנו כל היוצא ע"י או"כ דאצי' בבי"ע בבחי' מציאת אמיתי בבחי' אד"ק. והארתו לחוץ שלא ע"י שם מ"ה. הן הנה שרשי בי"ע בבחי' התוהו. אלא שאינם מקבלים חיות בבחי' התהוות דתיקון כ"א ע"י שם מ"ה. שזהו פרצופי האצי' ומאמרות שמאצי' לבי"ע. ככה ג"כ אותיות שבחלום נמצאים המה בבחי' הארה חיצוני' מעצם הנפש. ששמה הם חלקי הנפש ויוצאים מורגשים לעצמם בבחי' חיצוני' ההארה. אבל אינם מקבלים חיות מנפשו בבחי' התהוות דפרצופי נפשו בגופו. ע"כ כל החלומות הולכים אחר הפה. דהיינו הפה שמוציאן לחוץ מבחי' פרצופי נפש בגוף. הוא הנותן בהם קיום והתהוות אמיתי. שיהי' השתל' מבחי' נפשו דרך פרצופי נפשו בגופו שזהו סדר המשכתן בבחי' תענוג ורצון ושו"מ וחיותן כסדר השתל' נפש וגוף לגבי מציאותן בבחי' עצם הנפש. הלא כלבוש תחליפם כו'. ע"כ הכל הולך אחר הפה ובזה יובן דבשבת נא' כי בו שבת מן המאמר אשר ברא בהם את העולם לעשות לתקן ויפלא לכאורה הלא דבריו חיים וקיימים. וגם אלמלא דברו אשר נצב בשמים הי' העולם חוזר לתוהו ובוהו. וכידוע דמציאת העולמות הם רק גילוי דבר הוי' וכמ"ש בלק"א דמציאת הרקיע הוא רק גילוי אותיו' דבר הוי' אשר דיבר יהי רקיע. וכן כל מציאות שע"י תמורות וחלופין כו' ע"ש. וא"כ איך נאמר בשבת כי בו שבת וחזרו המאמ' אשר דיבר