חנה אריאל בראשית קיז

כידוע בפע"ח שגם ע"י התפלות שלנו נעשה עליית העולמות ממטה למעלה וגם המשכת השפע מלמעלה למטה. והתפלה של יאע"ה היתה בגופו למטה בעולמות וראשו מגיע השמימה השמים שמים לה' בעצמות אלקות דספירות עליונות. והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים הוא בחי' השתלשלות המדרי' דקדושה שבעולמות שהוא ע"י המלאכים כידוע דמקבלין דין מן דין ומשפיעים למטה. וכשעולין עולין ג"כ כא' למדרי' שלמעלה הימנו שהוא בחי' הקירוב לכל מדרי' ומדרי' אל עצמות הספירות שרשם ומקורם של העולמות והמלאכים. ונמצא כל המלאכים עולים ויורדים ע"י התפלה רק שכל העולמות נחשבים סביבות הסולם שהוא התפלה. ומ"ש עולים ויורדים בו משמע בסולם עצמו פירשו בגמ' עולים תרי ויורדים תרי והם המלאכים שעל ידם עולה התפלה עצמה מן דבורים הגשמיים דה' מוצאות הפה התחתונים אל בחי' האלקי' ממש וזה הוא בין בבחינת כח העלי' שבתפלה בין (חסר)

פ' וישלח

וירא יעקב מאד כו' ויחץ כו' לשני מחנות ויאמר ה' אלקי אבי אברהם ואלקי כו' ה' האומר אלי שוב כו' הצילני נא כו' כי ירא כו' והכני אם על בנים. יש לדקדק בזה הלא כבר הבטיח לו ה' כמ"ש ה' האומר אלי שוב כו' ואיטיבה עמך. והנה אפי' דבר הנביא. לטוב אינו חוזר כמ"ש ירמי' הנביא אשר ינבא לשלום בבוא כו' אשר שלחו ה' באמת. ומה שתירצו בגמ' ע"ז שהי' ירא שמא יגרום החטא. אינו מובן לכאורה כי בודאי לא הי' הבטחת ה' על תנאי שלא יחטא. דא"כ מה צורך לההבטחה. אחר שעפ"י שורת הדין ראוי לכך. גם י"ל לשון הגמ' שמא יגרום החטא דמשמע החטא הידוע. גם מה שחצה יעקב לשני מחנות י"ל מה ענינם. גם מ"ש והי' המחנה הנשאר לפליטה שבמשמעות הכתוב שיהי' בודאי לפליטה וכפרש"י ז"ל. ובזוהר איתא שאמר יעקב מאלין לא מסתפינא דהא שכינתא לא אעדיאת מאהל רחל ואהל לאה וע"ד והי' המחנה הנשאר כו' כיון דעביד האי אתקין צלותא עלייהו. מ"כ ויאמר ה' אלקי אבי כו'. גם י"ל הלשון והכני אם על בנים. דהל"ל אם עם בנים. כתיב נופת תטופנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך וריח שלמותיך כריח לבנון. והענין יובן דהנה כתיב בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. וכתיב כולם בחכ' עשית וכו'. הנה זכר בבריאת שמים וארץ ג' דברים. בחי' הדיבור. ובחי' רוח פיו. ובחי' חכ' כו'. וביאור זה דהנה יש בדבור הגשמי ג' בחי'. עד"מ בהשפעת הרב לתלמידו איזה דבר שכל שמלובש בדבור הרב הדבר חכ' שמשפיע לו ונק' לחכ' שבדבור (ואין הכונה כאן על בחי' חכ' שבדבור עצמו שהוא כח הצירוף שבדבור כמ"ש מצרף לחכ'. אבל הכונה על הענין דבר החכ' שמגלה בדבורו). והב' בחי' הבל הדבור שנעשה או"מ להדבור (כמ"ש בלק"א שמהבל הדבור דד"ת נעשה או"מ לנשמה). וע"כ לא קאים אדעתי' דרבי' במה שקבל ממנו אא"כ מכיר וזוכר את השכל באותן האותיו' עצמן שקבל מרבו. מטעם שהבל הדיבור של הרב מקיף את אותיו' דבריו ושומר אותם מכל טעות ושבוש. (והטעם לזה כי הבל הדבור שרשו למעלה מאור השכל עצמו שמשפיע לו. וכידוע דז"א בעתיקא אחיד כו'). והג' בחי' אותיות הדבור עצמו שהם לבושי השכל (כידוע שבכל אות ואות מלובש בו חלק קטן מן השכל ובהצטרפם יחד יתלבש בהם אור השכל כולו) והאותיו' עצמן אינם ממהות השכל כלל כידוע. ועפ"י משל זה יובן גם למעלה בדבר ה' שבע"מ שיש בהם הג' בחי' הנ"ל. דהנה הדבר חכ' שבדבר ה' הוא כענין מ"ש השמים מספרים כו' ומעשי ידיו כו' והוא מה שהאדם מתבונן ומתפעל מגדולת ה' ע"י בריאת שמים וארץ וכל צבאם שמש