חנה אריאל בראשית קטו

אליו בדרך אחר ואמרה אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה. שהן מורת רוח ליצחק ולרבקה דוקא שנתחברו גבורות הקשות דעשו למטה שהוא הפך נחת רוח ליצחק ולרבקה. שענין נח"ר הוא ע"ד מ"ש במק"א פי' אין רוח חכמים נוחה הימנו. והכונה בדברי' הוא שבנות חת אין להם תיקון להיות יולדות בקדושה תולדות יעקב שיהי' בהם בחי' הקדושה דקו שמאל דיצחק. אבל ברכת אברהם שנתנסה בעשרה נסיונות לא תתבטל מחמתם. כי מדת החסד נמשלה למים שיורדים למקום נמוך (ולכן לא ברך אברהם עצמו את יצחק כדי שלא יתברך גם עשו כמ"ש בפהק"ו) וז"ש רבקה למה לי חיים והוא עדמ"ש לעיל ששרה זכתה חיין עילאין לה ולבעלה ולבנהא והיינו בברכת אברהם דוקא. אבל ברכת יצחק כלומר ענין הירושה דקדושת קו שמאל דיצחק שבאה ליעקב בתולדתו (כידוע שקו האמצעי כלול היא משני הקוין) הי' צריך לבוא ע"י רבקה אשתו דוקא. וז"ש שאם לוקח יעקב מבנות חת שהן מורת רוח ליצחק ולרבקה והיינו שאין הנח"ר שלהן יוכל להתפשט בתולדתן. א"כ למה לי חיים אם אני לא אוכל לפעול מאומה בהמשכת השתלשלות הקדושה (ורק ברכת אברהם נשאר לבדה שזה בא ע"י שרה כנ"ל). ולכן אמר יצחק ליעקב קום לך פדנה ארם. וברך אותו שיתן לו ה' ברכת אברהם והיינו שברכת אברהם תסייע ע"י שיוכל ליקח משם אשה כמו שהי' ליצחק עצמו שאמר הוא ישלח מלאכו וגו' כנ"ל. ולא ידע יצחק מענין אף אחיך הנ"ל שצריך לתקנו בקי שמאל דוקא כנ"ל. לכן אמר לך פדנה ארם (שהוא ב' הבחי' דהרן ונחור כמש"ל) ביתה בתואל דוקא וקח לך משם אשה בלא שום צורך תיקון רק ויתן לך את ברכת אברהם לסייעו כנ"ל. ולפ"ד וסברת יצחק לא הי' זה בחי' גלות כלל ליעקב אלא שהולך בכל ישוב דעתי ורצונו ליקח משם אשה. ובאופן זה אין זה נק' יציאה לחו"ל כידוע שיש לצדיקים גדולים גם בחו"ל מאוירא דא"י וקדושתה. ואולי ע"י ברכת יצחק זו שברכו בשלחו אותו פדנה ארם הי' באמת בא לו סיוע מברכת אברהם לקיים כנ"ל ולא הי' אף עשו יוכל לפעול נגדו מחמת שהברכת אברהם באה אליו ע"י ברכה דיצחק ג"כ והי' גם כח יצחק מסייעו (וזה יובן עדמש"ל בענין אברהם הוליד את יצחק עיי"ש). אך וירא עשו וגו' וילך ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם. והיינו שנתחבר גם עשו אל כחו דבחי' אברהם שיצא ממנו ישמעאל ובזה נתגבר כחו של עשו קצת יותר שיונק גם מבחי' סטרא דאברהם (ויובן ממש"ל שלא רצה אברהם לברך את יצחק כדי שלא יתברך עשו). ומ"ש עוד אחות נביות אפשר שלפי שנביות הי' בכור ישמעאל הי' בו תוקף הקליפה ביותר כי הקליפה קודמת וכו' ומחמת זה הי' אפשר להיות תגבורת הכח דאף אחיך הנ"ל שלא תועיל ברכת יצחק הנ"ל. ולכן ויצא יעקב מבאר שבע. ומפורש בזוהר דב"ש הוא בחי' בינה שזהו בקדושת האבות דוקא שהחכ' מתחברת בבינה דוקא כנ"ל. (אף שזהו רק בבחי' העיבור לבד כבר נת' דלגבי האבות עצמן שהיו מרכבה ממש הי' בבחינתם לעצמם גם העיבור בחי' לידה) אמר הכתוב שהוכרח יעקב לצאת מבחי' זו ולהיות בבחי' גלות דחו"ל ממש שדומה כמי שאין לו אלוה (ובבחי' זו דוקא ישב ימים אחדים כנ"ל ע"ד ויעל אברם ממצרים כידוע) וזהו וילך חרנה שהוא בחי' הגרון שמעכב מלהיות המשכת דמוחין בגוף עד יצ"מ כנ"ל. וז"ש בגמרא כי אתא לחרן פי' שמיד בא לחרן כאשר יצא מב"ש הרי בא תיכף לבחי' חו"ל הנ"ל אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי הנה יש להבין הלא האבות היו בחי' מרכבה כל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפי' רגע א' כמ"ש בתניא. א"כ מהו ענין התפלה שלהם. והענין עפמשנ"ת שבחי' היותם מרכבה הוא ע"י תוקף יחוד החכ' בבינה כמו בחי' עיבור הנ"ל רק שבהם היתה הלידה ממש כי עלה גם גופם למקום העיבור הנ"ל והיו מרכבה שלא פסקה. והתפלה שלהם היתה בחי' עליית הבינה בחכ' ע"י העלאת מ"ן שלהם בהתקשרות התפלה כי