חנה אריאל בראשית קיב

זה נק' בחי' עיבור שאוכל ממה שאמו אוכלת. כלומר מה שההתבוננות מחייב אותו: לעשות יעשה ובהסתלק ההתבוננות לא נמצא אתו כלום. אח"ז יש בחי' לידה ויניקה והיינו שע"י ההתבוננות מתפעלים המדות הטבעים שבלבו בצמאון ותשוקה אל מה שראתה עינו בהתבוננות ואל זה הומה לבו מעצמו בהסתלק טרדת ההתבוננות זהו בחי' מוחין דיניקה. שהמדות שבלב יונקים ומקבלים חיות מן ההתבוננות לחיות בחיות עצמם בטבע המדות. אח"ז יש בחי' גדלות. והיינו שהלב רואה ראיית השכל שבהתבוננות שהוא התפשטות ההכרה אלקות דבחי' החכ' הנ"ל. ע"כ הקדמה א'

הקדמה ב'. ארז"ל כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה והדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה. פי' דומה היינו הדמיון משוטט באדם בלא שום כוונה והכנה לדבר. הנה בא"י הדמיון עצמו הולך ע"ד שיש לו אלוה והיינו אחר שנכבשה א"י לפני בנ"י כענין וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני כנז' בדרוה"ק) אך הבחירה בידי אדם להסיר לבו ח"ו וללכת אחרי אלקים אחרים. ובחו"ל הדמיון עצמו הולך כמי שאין לו אלוה אלא הוא ברשות עצמו לגמרי ח"ו אך עכ"ז יש בכח הנפ"א להשיב כל כחותיו ומחדו"מ כמ"ש אחרי ה' אלקיכם תלכו. ובענין חו"ל הזה שהוא בחי' הקליפה נגד הקדושה האלקי' למי שיש לו אלוה בכל כחותיו כנ"ל יש ג"כ ג' בחי'. א'. היא מעבר הנהר כמ"ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם וגו' ויעבדו אלקי' אחרים. אך אמר בזה ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור וכמשי"ת בהקדמה ג' אי"ה. והוא בחי' הקליפה שנגד בחי' ומדרי' העיבור של המוחין הנ"ל והוא הערמומית והרמאות. היינו שאינו מניח החכ' להתייחד בבינה כענין הבן בחכ' הנ"ל. והסבר הדבר הוא כי החכמה ושכל:

הם מולידים האמת והיושר ולכן מי שהוא חכם ואוהב החכ' שזהו כנ"ל שהחכ' נקלטה בו. מנהיג א"ע עפ"י מה שתחייב החכ' גם שיהי' נגד חפץ התאוה והחמדה והקנאה וכל המדות הרעות הטבעיים שיש בו. אבל מי שאינו רוצה לעזוב את מדותיו הרעות אף שיש לו חכ' ושכל הנה הוא משתמש בשכלו בערמה ורמאות להפיק רצון מדותיו הרעות. נמצא שאין החכ' מתפשטת בכחה להוליד מן הבינה בדומה לה שהוא ודאי היושר ואמת אלא מפליג את מהות החכ' מעליו ורק מקבל ממנה מה שהוא יועיל להוציא תאוותיו הרעות אל הפועל. וזהו שדומה כמי שאין לו אלוה שהגם שמכיר הוא את כבוד ה' מפליגו הוא מעליו והולך אחר שרירות לבו. ומתחשב בעצמו להתנשא על זולתו בחשיבותו שהוא חכם להשכיל כבוד ה' יותר מזולתו ואין לך פירוד מאלקות גדול מזה. כמי שאין לו אלוה. ב'. בחי' החו"ל שהוא הקליפה המעכבת הלידה ויניקה דמוחין היינו שגם שהחכ' נקלטה בו ונוטה להיות בבחי' עיבור בבינה. אך מחמת התקשרות שלו בתאוותיו ומדותיו הרעות. אף שהחכ' וחיוב שלה בהנהגה ישר וטוב בעיניו עכ"ז יצרו תוקפו להיות כעבד נמכר לתאוותיו הרעות. כמי שאין לו אלוה כלל. וכח החכמה והשכל כשבוי ובגלות הוא אצלו וכישן דמי. וזה הוא חו"ל דמצרים שנק' ערות הארץ דא"י שהוא המנגד הגדול להיות בחי' א"י שיש לו אלוה. אלא כמי שאין לו אלא לעבוד את יצרו הרע. וזהו גלות מצרים. ג'. בחי' החו"ל שהיא הקליפה העומדת נגד א"י בבחי' שאחר הלידה ומעכבת על בחי' הגדלות. כי בחי' הגדלות מבואר למעלה שהוא שכל מה שמחייב החכ' ושכל נעשה כטבע לבו ומדותיו. וזהו ענין קיום התומ"צ בפועל ממש אחר המ"ת. וידוע שקיום המצות כולם אינו אלא בא"י. וזהו שיש לו אלוה בכל פרטי עניניו והנהגותיו הכל עפ"י התו' והמצוה. והוא מה שנז' בדרוה"ק ענין וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וכו'. והקליפה כנגד הוא הכנעני החתי וכו' כשהיתה א"י תחת ידם. וכן עתה בגלותינו שרצונינו לעשות רצונך ואין אנו יכולים מפני היד וכו':