חנה אריאל בראשית קיא

בבחי' הזיווג הנז"ל כמה פעמים אז נגלה כבוד יצחק ככל מה שנתבאר לעיל ויגדל האיש הלוך וגדול ויקנאו אותו פלשתים וישב ויחפור את בארות אשר חפרו עבדי אביו וכו' ככל הנזכר לעיל וכל זה בא לו בכח עבודתו להמציא המאה שערים שאז ויברכהו ה'

פרשה ויצא

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע וכו'. שינוי הלשונות. רבקה אמרה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. ועתה ברח לך אל לבן אחי חרנה. ויצחק אמר ביתה בתואל אבי אמך ואומר וירא עשו כי ברך וגו' ושלח אותו פדנה ארם. וכאן אומר וילך חרנה. ולאחר כן אומר וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם ומשם בא לחרן גם וא"ו דויצא נראה כהולך על סדר מה שקדם. ובגמ' פ' ג"ה ויזרח לו השמש וכי לו לבד זרחה. אלא שמש ששקעה בעבורו זרחה בעבורו. עיי"ש כל הענין עד בעו לסכוני' מיד והנה ה' נצב עליו כאדם שמניף על בנו וכו'. ע"כ. להבין הענין. יש להקדים. א' ענין עיבור יניקה אחר הלידה וגדלות. בעיבור הולד אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה וכו' והחיות שלו אין פועל בו כלום. ואחר הלידה יש לו חיות לעצמו. אך שחיותו תלוי באמו שבלא יניקה ממנה א"א לו להתקיים ולחיות. ואחר יניקה כבר יוכל לחיות בלא אמו. וכן הוא במה שבימי העיבור מלמדין אותו כל התי"כ והגוף אינו יודע כלום. רק שמאיר אור המקיף מנפשו עליו ובו הוא הלימוד. וכדי שיבא אל הגילוי יש ג"כ בחי' עיבור. והוא שהמלמד מלמד אותו והוא אין בו שום כח להבין ולהשכיל מעצמו רק מה שמכניס רבו בו בלימוד שמור בקרבו וגם זה מחמת אימת הרב ושוב נעשה בהילד כח קצת הבנה מעצמו (כמו שקורין לייענען) שמעיין מעצמו. אבל עדיין א"א לו להתקיים בזה כ"א במה שחוזר הרב ולומד עמו במה שמעיין. ואח"כ גדלות שיוכל הוא בעצמו ללמוד וללמד וכו'. והנה בדורות הראשונים הי' למוד התורה במדרי' עליונה מאד ע"ד מ"ש והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני וכו'. ומעין זה הי' קצת מן הקצת גם בכל הלומדים. וכמ"ש באור פניך נתת לנו תורת חיים. שע"י התורה הי' נגלה להם אור פני מלך חיים עליונים. והיינו שהי' בא בהם אור התורה שלמד במעי אמו. אבל עכשיו בדורותינו אף שבודאי גם בלימודי הילד בקטנותו בא בו מאותו הלמוד שבמעי אמו וכמ"ש שהעולם עומד על הבל פיהם של תשב"ר. אך רואים אנו שאעפ"כ יוכל להיות אפי' בבחי' הגדלות דלימוד ואין בו כלל. והיינו שגם שהאור מאותו לימוד נמשך אבל הוא בהעלמו כמו שהי' נעלם מן הגוף במעי אמו רק שבהעלם הזה הוא בא בהרגשת גופו את הלימוד. באופן שמתאחד יחד הרגשת הגוף עם הרגשת הנפש והכל בהעלם האור דתורה לגמרי. רק הלבוש דתורה שבעוה"ז הוא לבד מורגש לנפש ולגוף בשוה, ומי שחס לנפשו שלא לילך חשכים ובחשך שמו יכוסה. ילך לדרוש את ה' בידיעת הבורא מפי ספרים ומפי סופרים. ויותר טוב ונקל הוא לקבל מפי הרב שיש להתלמיד ביטול לפניו כמארז"ל שפתותיו נוטפת מר ואז היא בחי' חכמה שמקבל מרבו והוא הכרת הענין כמ"ש במק"א באריכות. וכאן הכונה הכרת האלקות שלבדו הוא וכו'. ויש בזה ג"ק ענין עיבור ויניקה וגדלות. פי' ענין העיבור הוא כידוע שדוקא אחר שנקלט הזרע יוכל להיות עיבור. וכן הוא כשנקלטה הידיעה וההכרה בקרבו צריך הוא לקיים הבן באכ' דהיינו ענין ההתבוננות איך שהוא ית'. שקלטה נפשו הכרתו ית"ש. הוא ממכ"ע וסכ"ע ועקרא ושרשא דכ"ע וכ"ק כ"ח כו'. ובתר בנו ונתן לנו את תורתו וקדשנו במצותיו וע"י ההתבוננות יגמור בנפשו לעשות בפועל ממש קיום התומ"צ כל מה שאפשר לו אך בלא ההתבוננות הנה טבעו חזק ולא ניזוז ממקומו כלום לעשות נגד רצון הגוף ונפש הבהמית.