חנה אריאל במדבר רמו

בהתפשטות אותי' מה שלא הי' בכח להמציא אותי' לאותו השכל בל"ז. בלא תגבורת התענוג. וע"י גבו' דעתיק הנ"ל יצא סוד בחי' מו"ס הנ"ל להתפשטות בגילוי באותי' בכח המח' עילאה בחי' בינה. אך האין דהיינו בחי' מו"ס הנ"ל הוא בהלבשה בתוך היש בחי' אימא ואז ג"כ יבוא הארת פנים ע"י תגבורת התענוג. אך ענין הארת פנים הנ"ל הוא בא מחמת שאין בכח הכלים לסבול ולהכיל האור שבתוכם דהיינו בחי' האין הנ"ל בחי' מו"ס אז יבוא הארת פנים לחוץ בבחי' מותרות כמו ענין זלגו עיניו דמעות בר"ע. והנה זהו בחי' הארת המקיף שהוא בא מתחלה בתוך הכלי להאיר בבחי' או"פ אך מחמת קטנות הכלי הוא בוקע ויוצא לחוץ. והנה הארת המקיף הנ"ל יוכל להמציא איזה צד השפעה לפי שהי' מתחלה בכלי רק שהוא בוקע ויוצא לחוץ בבחי' מותרות מ"מ ימצא ג"כ בחי' השפעה כמו מה שנשאר ממנו בכלי. והיינו מה שמבואר בגמ' אילו חזיתיו להדי פניו כו'. נמצא מובן שאף בהארת פנים יש ג"כ איזה מציאות השפעה אך הוא מבחי' הארת פנים הבא מבקיעת הכלי. כמו עד"מ הארת פני הרב הנה הוא מטריד כח חכמתו שיבוא בבחי' אותי' וכלים דוקא. אך מה שאין בכח הכלים להכיל ולסבול דעתו דרבי' יוצא מבחי' הארת פנים. והוא ג"כ כח השפעה בבחי' מקיף כמו אור החכמה שבא בבחי' אותי' וכלים. אך בענין הארת פנים של מעלה באופן הא' אין בו שום צד השפעה רק המשפיע והמקבל המה בהתכללות ויחוד גמור בבחי' גילוי יחידה וד"ל וההשפעה בא לשניהם בהשוואה ממילא ומאליו וזה נק' בחי' שמן בחשאי בחי' סייג לחכ' שתיקה הנ"ל. והוא ענין ההפרש בבחי' ב' יחודים דאו"א בחי' יחוד פנימי ובחי' יחוד חיצוני דהיינו התכללות אור אימא באבא והתכללות אור אבא באימא. והנה בחי' ב' יחודים הנ"ל הוא בא בבחי' מוחין לז"א דהיינו מבחי' יחוד חיצוני מוחין דאימא אז הוא בא בבחי' או"פ תחלה ואח"כ בוקע ויוצא לחוץ בבחי' מקיף והוא נק' ענין תפילין דמרי עלמא שענין תפילין נא' עליהם כי שם ה' נק' עליך כי תפילין הם המשכת מוחין דז"א בבחי' או"פ אך הוא מקיף שהוא בא בבחי' בקיעת הכלי. וזהו כי שם ה' נק' עליך בבחי' מקיף הוא תפילין שבראש דוקא. וזהו ענין מוחין דאימא. אבל בחי' אור אבא הוא בבחי' מקיף אמיתי שאינו בא בבחי' כלי רק הוא בחי' היכלא. והגילוי לחוץ שיבוא מזה אנפהא דמלכא נהירין בבחי' תו' כי הוקשה כל התורה לתפילין בבחי' ב' היחודים ועוד הרבה גבוה יותר. וכל זה הוא בבחי' ז"א אבל בחי' מל' מקבלת אור אבא כי כח האין יוכל לקבל אור אבא בבחי' פנימי' הכלים יותר בבחי' סייג לחכ' שהוא בא מכח האין שהיחוד והתכללות האותי' עם הקול ודיבור בבחי' פנימי' בבחי' מקיף שהמה מהופכים בתכלי' הוא ע"י כח האין דוקא כידוע דאימא אוזיפת מנהא לברתא. כי אדני בחי' בינה הנק' אדני מ"י כו'. והנה בענין התפשטות בדרך ירידה לחוץ יחוד עליון בתחתון ותחתון בעליון תלוי' בענין המוחי'. אם היחוד הוא דאבא או מוחי' דאימא שהיא בחי' תפי' שבראש הנ"ל מדות ודיבור כי בטבע המדות א"א לבוא בהתגלות אם לא שמתלבשים בקול וזהו בא בדיבור בהתגלות אך הנה דיבור שהוא יוצא מן הלב נכנסים ללב כו' היינו ע"י יחוד המדות עם הדיבור ביחוד גמור ואז כמים הפנים כו' והוא בא בהתגלות גמור בדיבור והי' לאחדים עד שהדיבור נק' ג"כ יוצא מן הלב כל המדה והוא בא ע"י הגדלת מוחי' בבחי' אור אימא שהוא מגבורה דע"י שבטבעו להתגלות דוקא אז הוא הרגשת המדות בתגבורת בהדיבור וד"ל. אך יש אופן אחר בענין יחוד מדות ודיבור דהיינו ששניהם ממש בהשוואה באופן אחד ואינו בבחי' משפיע למקבל והוא כמו אחד שטרוד מאד בעומק שכלו בגילוי התענוג הפשוט שבו בבחי' שתיקה הנ"ל ואז ממילא ומאליו יבוא התפע' המדות. והדיבור ג"כ יבוא מזה בחי' רחושי מרחשן שפתי' והוא ענין יחוד המדות והדיבור דבחי' היכלא עילאה דאבא שהוא