חנה אריאל במדבר קפ

וכפי שרש הנפש כן נעשית לו הרגשת הענין והוא למעלה מן השכל, וזהו שאמרו בגמ' דעת תורה. ר"ל שכאו"א מהתנאים והאמוראים קבלו משרשם באלקות איך להמשיך התושבע"פ. וזה נק' דעת תורה. ומה שמקבל משרשו אין בו נטי' למדות כי מן השרש מקבל דבר שהוא למעלה ן המקבל ושכלו ומדותיו. ואין להם דרך להטותו כפי שכלו ומדותיו כ"א אלקים יורנו איך הוא ההלכה בתושבע"פ. אבל הדעת התחתון שהוא עפ"י משפט החו"ב ושכל שלו בנר"נ שלו הרי הוא נוטה למדות מצד ימין לחסד ומצד שמאל לדין. וז"ש והדעת מכרעת בשל ימין. כלומר שהדעת מכריע מצד א' מהו"ק של ימין. אך מצד הקו האחר יכול להיות שיכריע של שמאל וק"ל. ועם זה יובן שבלעם הי' לו בחי' הדעת עליון. והיינו שהי' יודע שעה שהקב"ה כועס בה. כי שרשו בשרש הגבורות והדין באלקות למעלה. ולכן הי' יכול להמשיך מדת הדין בקטרוגי' מן שרש הדינים אף שמצד צדק ומשפט שכפום עובדיהון דבני נשא הי' זה ראוי לחסד ורחמים. הי' יכול להמשיך משרש הדינים לבטל שפע החסד שלא יומשך לאותו האיש. אבל חסדים לא הי' יכול להמשיך כי אם כפי מה שהוא עפ"י צדק ומשפט כפום עובדיהון וכו' וכמשנ"ת. והנה מרע"ה הי' משמש בד"ע דוקא כפי שרשו העליון. ובזה"ק משה מלגאו יעקב מלבר. משה שמש ברוחא ויעקב בגופא. ידוע בע"ח ובסה"ק שמשה הוא בחי' יסוד אבא שממנו נעשה דעת דז"א. וכשהוא מלובש ביסוד אימא ועל ידו מאיר בז"א הוא בחי' דעת דבין כתפין ומתפשט עד החזה. וכשהוא נגלה ויוצא מלבוש יסוד אימא ומאיר להדיא בכל גופא דז"א הוא בחי' ד"ע דמרע"ה. כי פנימי' אבא פנימי' עתיק ולכן הארת פנימי' אבא הוא בחי' ד"ע דוקא. ואיתא ג"כ בע"ח דכשיסוד אבא מאיר להדיא ביסוד ז"א יוצא פרצוף יעקב. והנה הפרצוף דיעקב גם הוא בחי' אלקות ממש דאיהו וגרמוהי חד ממש. וי"ל למה נק' פרצוף זה בשם לשון יציאה ושאר הפרצופים נק' בשם אצילות. והענין הוא דמה שהוא ענין כללי ואין נמצא ממנו בחי' הפרט מצד הכלי זה נק' אצילות חלק קטן מגדול וכללי וגם עתה הוא כללי אלא שנאצל מצד הכלי לענין השפעה לתחתונים כמו פרטי ממש. ומה שגם בשרשו הוא נמצא בבחי' הפרט אלא שהפרט גם הוא במקום הכלל. כשיוצא להשפיע ולהאיר בתחתונים נק' בשם יציאה שיוצא ממקום הכלל אל העולמות שהן פרטים מוגבלים

ביאור הדברים ידוע שמה שהפלוסופים קורין בשם כח. המקובלי' קורין הכל בשם מלאך. כי הפלוסופים אינם מכירים ענין האלקות רק מצד הכרח השכל שלהן שאין הדבר נמצא מעצמו וע"כ שיש לו עילה וסבה והוא האל שממנו נמצא הכח לעשות כל נמצא ונמצא. אבל בנ"י מאמינים ואאע"ה הי' ראש למאמינים. אמרו בו הכיר את בוראו (ולא אמרו השיגו) פי' שהכיר את האלקות מצד עצם האלקות ולא מצד הכרח השכל. והאמונה וההכרה הוא שהאלקות הוא האחדות הגמור שאין עוד מלבדו שום מציאות. רק שהוא כל יכול לעשות כי מי יאמר לו מה תעשה. ולכן יכול להמציא נמצאים יש ודבר בפ"ע. אך מציאות הנמצאים הוא רק קמי'. כי בחי' היחוד דאין עוד מלבדו הוא בחי' אא"ס שא"ס להתפשטותו ומתפשט ומאיר בכל הנמצאים שממציא בכחו וגבורתו ית' והם כולם נכללים באחדות האא"ס. וכשרצה הקב"ה לברוא עולמות נפרדים ליש ודבר לעצמן האציל מאחדותו אור בכלי המעלים. וכמ"ש ובהון אתכסיאת מבני נשא. וע"י הכלי נעלם האור מלהתפשט עד א"ס. עד שמציאות הנמצאים אין מגיע אליהם האור דא"ס ב"ה ואין יודעים ממנו כלום עתה כשעלה הרצון לברוא עולמות יש ודבר מיד הי' ונמצא בתוך רצונו ית' כי מי יאמר לו מה וכו' והכל הוא בתוך יחודו ית' גם מציאת נמצאים נפרדים לעצמן וכמ"ש בידיעת עצמו יודע כל הנמצאים. ובידיעה זו הכל הוא במקום היחוד ואא"ס ב"ה. וע"י הכלים דאצי' שהן בחי' שם אלקים המעלים ובהון אתכסיאת יוצאים הפרטים