חנה אריאל במדבר קעט

האתון מממשלת כחו של בלעם עליו ושוב לא יוכל בלעם להוציא מחשבתו הרעה אל הפועל על ידו. וזהו כי אהבך ה' אלקיך. פי' אלקיך היינו מה שבא בנר"נ שלכם מכחות הקדושה דעולם התיקון גם בערך ידיעת העולמות א"ע. ולפי שמחמת שאהבך ה' אלקיך בא ביטול זרוזי דינא קשיא של בלעם. לכן נהפכה הקללה לברכה ממש. עד שאמר בלעם מה טובו אוהליך יעקב וגו'. בחי' יעקב וישראל ידוע שבחי' יעקב הם העוסקים בתומ"צ בדרך הנגלה. וישראל הוא בבחי' המוחין דהכרת אלקות ורזי דאוריי' ולכן לגבי בחי' יעקב נק' כח התומ"צ אברין דמל' וכו' כמשנ"ת כ"פ הוא בבחי' אוהל ומקיף נעלם מהשגתן לגמרי. ובבחי' ישראל שהוא כמשנ"ת בפהק"ו כ"פ בענין המשכן שעל ידו בא כח ההרגשה והתפעלות מן כח התומ"צ שקבלו במ"ת והוא ענין יחוד קובה"ו בתחתונים מבואר שלגבי יעקב נק' כח התומ"צ בשם אוהל ומקיף ולגבי ישראל נק' בשם משכן השוכן אתם. ועי"ז הוא מ"ש בתחלת הפרשה ויגר מפני העם כי רב הוא דהיינו בבחי' אורות תקיפין כמשנ"ת. והנה אורות תקיפין דתהו ידוע שאינן בבחי' מלך לבנ"י. אך ע"י בחי' מ"ה החדש עי"ז טובו אוהליך ומשכנותיך פי' שנעשו טובים ומתוקנים שישכנו ישראל גם במדרי' דאורות תקיפין דהיינו כעין הרגל דכפיית סט"א שנעשה כמו טבע שאפי' אינו בחי' צ"ג אעפ"כ יכול להיות דבוק בתומ"צ בלי שום הפסק וביטול כלל כנ"ל

הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה. לא הביט און ביעקב וגו' עד ותרועת מלך בו. אל מוציאם ממצרים וגו'. דהנה במ"ש בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך. הקשו המפרשים אחרי שכוונת בלק היתה רק על הקללה מה לו להזכיר שאשר יברך מבורך. עוד י"ל אם ידע שאשר יברך מבורך אחר הברכה הראשונה והשני' שבירך בלעם את ישראל מה ביקש עוד בלק אם ידוע לו שברכת בלעם מתקיימת. וכן בלעם עצמו כשאמר לו השי"ת כי ברוך הוא איזה תקנה היתה לו ללכת לקללם. בענין בלעם ארז"ל ולא קם עוד נביא בישראל כמשה. בישראל לא קם אבל באוה"ע קם ומנו בלעם התמי' מופלגת בזה להשוות בלעם למשרע"ה ח"ו. ומה שי"ל בזה דבבלעם נא' ויודע דעת עליון (ובגמ' אמרו שהי' יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס בה וית' אי"ה לפנינו). פי' דידוע בסה"ק שיש בפרצוף שלם בחי' דעת עליון ודעת תחתון וע"ז אמר במעלת בלעם שהי' לו בחי' דעת עליון מה שרחוק רחוק מי שימצא בגילוי בפרצופו בחי' הד"ע ובזאת המעלה יתכן שהשוו אותו למרע"ה כי מרע"ה נשתמש רק בד"ע וכמשי"ת, ולזה י"ל שכוונו ז"ל שבאוה"ע קם בלעם שנשתמש בד"ע. אבל האי כי אתרי' בקדושה עליונה למעלה מעלה דמדרי' מרע"ה. ובלעם כי אתרי'. וע"ד מ"ש בזוה"ק ע"ז. וביאור ענין ד"ע וד"ת. יובן מ"ש בגמ' גבי גיד הנשה ר"י אומר אינו נוהג אלא באחת והדעת מכרעת בשל ימין. ובגמ' איבעי להו דעת תורה או דעת נוטה. ודעת נוטה שאמרו היינו דספוקי מספקא לי' כמפורש שם בגמ'. וי"ל דכמה ספיקות הם בתלמוד. וכי אינם תורה שלימה ח"ו ומה זה שאומר דעת תורה או דעת נוטה. ועוד הרי הוא אומר והדעת מכרעת. איך יפרשו דספוקי מספקא בלשון הכרעה והענין דיש בחי' ד"ע וד"ת ונק' בסה"ק דעת דבין כתפין. לשון דעת הוא ידיעת והרגשת הענין כפי מה שהוא משיגו בשכלו והבנתו. אף שמשטחיות הענין אינו נראה כן אבל עכ"ז השכל משיג שהוא כן. ויכול להיות שלענין הנהגה יחייבו מדותיו כפי המורגש מהענין בשטחיותו. זאת היא מדת הדעת למלאות את המדות מן השגת החו"ב שהוא השכל והיינו שנעשית לו הרגשה כפי מה שמחויב עפ"י השכל. ודעת זה נק' דבין כתפין לפי שהוא מתפשט במדות שבגוף ו"ק לנטות לחסד או לדין עפ"י הרגשת הענין עפ"י השכל וד"ע הוא הרגשת מה שהוא משיג בהתקשרות הנפש לשרשה באלקות