חנה אריאל במדבר קפא

המשוערים ברצונו ית' ומחשבתו לעצמו אל הגילוי כבחי' הדבור שמגלה לשומעים מה שבמחשבתו הנעלמת מהם. וכמ"כ יובן שהתהוות הנמצאים בידיעת עצמו ית' שמאיר שם אורו ית' שאין עוד מלבדו ואותו האור עצמו הוא כל יכול מתגלה לשומעים ענין המלאך שהמלאך הוא יש ודבר נפרד לעצמו ואעפ"כ יש בו ענין האלקות כמ"ש הרבה ארבה את זרעך וכו' וכדומה וכידוע. והיינו שכל דבור שיוצא מפי הקב"ה נעשה ממנו מלאך היינו התגלות לעולמות דאא"ס אתכסייא מנהון מציאת הנמצאים שמצויים קמי'. וע"י הגילוי הזה הוא מציאות הנמצא כדמיון הציור שמצטייר בשומעים את הדבור היוצא מפי האדם שאין הדבור הוא הציור אלא שבא ממנו. והדבור הנשמע הוא הוא דמיון המלאך היוצא מדבר ה' שהוא כמשל כח הדבור הכללי. ועד"ז יבואר גם ענין יציאת בחי' יעקב הל"ל רק צריך להקדים באור ענין פרצופי האצי' קצת. הנה בפרצוף עתיק הנק' כתר אמר בתיקונים אא"ס מלגאו כתרא עילאה מלבר. פי' אא"ס מלגאו. ר"ל שאין האור הבא בכלי הכתר שכלי הכתר סובלו ומקבלו בעצמו (כבי') מוגבל כלל אלא הוא אור וגילוי דאין עוד מלבדו כלל (וזה האור עצמו יש בכח הכלי להביאו בעולמות וכמשי"ת). משא"כ באורות דזו"נ שגם האור שבכלי מוגבל. ויובן עפ"י מ"ש בסידור שי"ג מדה"ר דמי אל כמוך הוא בכתר ואינן מדות רחמים אלא לבחי' נשמות וי"ג מדה"ר דז"א הם לנשמות בגופים. והיינו משום דבחי' עתיק וכתר עליון הוא פנימי' רצה"ע ופי' פנימי' רצה"ע הוא כמ"ש בסה"ק שתחלת העלי' הוא ריש הורמנותא דמלכא שיהי' התגלות בחי' המלוכה שיש באא"ס ב"ה והמלוכה הזאת הוא ודאי עצמות אא"ס ב"ה וזהו פנימי' רצה"ע שתהי' מלוכה זו נמצאת ופועלת פעולת המלך שהוא להשלים לזולתו אך לפי שהמלוכה הזאת היא עצמות אא"ס ב"ה א"כ אפס זולתו (וכמ"ש במ"א ענין זה בביאור). לכן נמשך בחי' רצון לעולמות שהן בעיני עצמן בחי' זולתו ובהם יאיר פנימי' הרצה"ע ואין זה האור מאיר כ"א בבחי' הנשמות דוקא המכירות את בוראן. כמ"ש שמע ישראל שהוא הנשמה הוי' אלקינו או"א י"ה דשם הוי' הכללי. ה' אחד זו"נ, ו"ה דשם הוי' הכללי וקוצו של יו"ד דשם הוי' הכללי הוא בחי' הכתר הנ"ל. ואו"א נק' הוי' אלקינו לפי שמשם שורש הנשמות דישראל. והענין דג' מעלות ומדריגות יבחנו בזה בחי' עתיק הוא כתרא עילאה מלבר ואא"ס מלגאו היינו שפנימי' הכלי (כמשל פנימי' כלי גשמי שבתוכו יתקבל היין) מקבל אא"ס ב"ה. וגם חיצוני' הכלי הוא עתיק נעתק מבריותיו. (רק הנשמה תוכל להכיר אותו לפי שהוי' אלקינו וכמשי"ת). ומאיר ממנה האור בבחי' אא"ס והוא פנימי' רצה"ע דמל' דא"ק שהוא בחי' אלקות בעצם כידוע לשון האריז"ל עצמו. ב'. בחי' או"א פנימי' אבא פנימי' עתיק. ואבא הוא בחי' אין וזאת הבחי' ומדרי' באה בבחי' אימא עילאה בינה ונק' יש וכמשי"ת. ג'. בחי' זו"נ שהוא בקי' ששת ימים עשה ה' ובדבר ה' שמים נעשו ונק' שם הוי' ע"ש שמהוה בפו"מ את העולמות ליש ודבר בעיני עצמן. ובבחינתו אין בחי' הכלי מקבל רק אור מוגבל להמציא מוגבלים ונפרדים

וביאור הדברים ידוע ענין ביטול היש וביטול העצם שבחי' ביטול היש הוא בחי' מלכותו של הקב"ה (ז"א דאצי') המאירה בבי"ע. עד שמבחי' היכל ק"ק דבריאה הוא בחי' ביטול היש במדריגה עליונה כעומד לפני המלך שאז מתבטלים כל הכחות דרצון ושכל וכו' שלו כי כל עצמותו טרוד לקבל מה רצון המלך. וכמ"ש בטל רצונך מפני רצונו וכ"ז אינו אלא ביטול ישותו (ומ"מ זהו מדריגה עליונה בביטול היש, שאין היש מורגש לגמרי. משא"כ בבחי' עבודה שלמטה ממדרי' זו דעומד לפני המלך אף שמבטל ג"כ רצונו לעשות רצון ממה"מ הקב"ה אך ישותו עומד במקומו ונכנע, אל רצה"ע ב"ה. אבל בטל רצונך היינו שאין לו רצון כלל וכעומד לפני המלך). אבל אם אז המלך