חנה אריאל במדבר קסט

בה בקיום המצות בפו"מ). מבואר מכל הנ"ל שממדרי' משה ואהרן ואשר עשו לפנים בישראל לא הגיע להרגשת חיי הגוף ונה"ט. ק שבחי' מרים נמצא על ידה ענין בחי' השתי' שהוא בחי' הרגשה במדרי' ובחי' הנוק' להתפעל בהעלאת מ"נ שבו מתקבל שפע הדכורא במורגש גופני ונת"ל שזהו כענין בנין כח הדבור בחכ' חסד וכו' שבדבור שהוא בחי' או"פ דכח הנוק' (מה שבזכות אהרן שקיים פ' דור המדבר פ' הארה נת' שהי' רק בענני הכבוד שהן מקיפין כנ"ל דוקא ועד מורגש הגופני לא בא כלל כנ"ל). וכשנסתלקה מרים נסתלק ענין זה ג"כ ולא נשאר להם רק בחי' פרצוף הארה במקומו בבחי' עלי' על ידי אהרן וכנ"ל ולא בדרך ירידה בגופים כאמור. ואעפ"כ אין דומה כלל למה שהי' ברפידים דשם לא הי' עדיין שום בנין בפ' הנוק' וכמשנ"ת דבחי' החיצוני' נתעלה בקי"ס והפנימי' לא ירדה עדיין בבחי' בנין וכמשנ"ת שלכן נק' בשם צור אבל בקדש כבר הי' פ' הארה דדור המדבר בבנין גמור. וקצת הסבר לזה הוא דבחי' בנין הדבור הוא ידוע שהרב מתחכם בחכמתו ומבין דבר ובמדותיו הטובים משתדל בכל עוז שיהי' התלמיד יכול לתפוס גם בשכלו הקטן השגת ותבונת הד"ח. זהו הדמיון למה שהי' ע"י מרים. והוא מעין פ' העיקרי דדור שנכנסו לארץ שגם בחיים הטבעי' בגופם הרגישו התפעלות בבחי' הנוק' ומובן ממשנת"ל. וענין פ' הארה יובן ד"מ כשאין הרב משתדל שיבין התלמיד בדרך השגה והבנה את אשר חפץ לגלות לו כ"א בדרך נפלא לגדולי החכמים שיכולים להשפיע לתלמיד דוגמת ענין ראי' חושית הנז' בתניא כ"פ. שזהו ג"כ התקבלות עצומה אצל התלמיד (כמו מבנין גמור דנוק'). אף שהוא למעלה מהשגה והבנה שלו לגמרי. ולכן איננו חסר לנפשו בבחי' פרצוף גמור בכל כחות פרטים ופרטי פרטיים דחיי הנפש בגוף. משא"כ ברפידים היו חסרים לגמרי ולכן נאמר שם ויצמא שם העם למים וכן להמית אותי (ר"ל חיים דנה"ט) ואת מקני (הגוף) בצמא. ובקדש לא נזכר צמאון כ"א אמרו למות שם אנחנו ובעירנו ולא נזכר צמא. והענין שהצמאון בא מהאכילה שהי' דם ואין הדם מתקבל ומתפשט בגוף נוצר ממנו חום (וכמו ענין ההקזה למי שנתרבה דמו ביותר ממה שמתפשט לצורך חיי הגוף ומוליד חום גדול בגופו עד שיקיז וימעט הדם) והוא הצמאון. וזהו שברפידים שלא הי' שום בנין למצוא מקום התפשטות ההארה בגוף נק' צמאון ממש. אבל בקדש נת' שהי' שם התקבלות טובה ורחבה רק שהיא למעלה מעלה מהרגשה גופניות עכ"פ אין שם צמאון כמו מי שתיכף אחר אכילתו נתקע את דעתו בחב"ד בדברי חכ' עמוקה עד שאינו מרגיש א"ע ואת חייו כלל אעפ"כ אין מקום כלל לצמאון ואין נעשה כלל שום כח מגופו שאיננו חי על כל פנים מחיי האדם בהתחברות דחב"ד דנר"נ בגופו. ואף על פי כן אמרו למות אנחנו ובעירנו (נה"ט והגוף). כי לגבי שמוש כחות החיצוני' דנה"ט בחיי הגוף הוא מובדל ונפלא ממש (ויובן זה בפשיטות עם מ"ש בכתבים בענין בשר תאוה דקברות התאוה יעו"ש) עד שאין זה עולה בשם חיי הגוף כלל אף שחי בחיים. וארז"ל שחזר הבאר בזכות שניהם דמשה ואהרן. פי' שמן היחוד דמלכא ומטרוניתא שע"י השושבינין משה ואהרן אף שהוא. למעלה מבחי' ההתפעלות (דבחי' ממכ"ע הנ"ל). עכ"ז בנפלאות ה' עשה שתבוא בחי' השתי' להתקבלות אור הזווג הזה מו"מ ע"י הדבור והמטה. דהנה אנ"ר שגם שכאשר תמו כל הגוי דפ' דור המדבר (ונתבטלה ההארה שהיתה מאיר לדור המדבר שיצאו ממצרים כמ"ש בע"ח) אעפ"כ לא פסק המן וענני כבוד עד אחרי מות משה רע"ה אף שהיו בנ"י דור שנכנסו לארץ שנשבת המן מהם מצד ערך מדרי' עצמן. וגם עוד י"ל בעוד השושבינין ע"ה קיימים באיזה בחי' ומדרי' הי' פ' הנוק' מטרוניתא המזדווגת עם מלכא. ואמנם הוא הוא הנק' בשם סלע וכמ"ש בפרד"ס שער עה"כ שהסלע היא כלת משה שהיא מלגאו כידוע. וביאור הדבר נת' במ"א בארוכה שהוא בחי' הנוק' הכלולה