חנה אריאל במדבר קסח

משה דוקא וכמ"ש ויאמינו בה' ובמשה עבדו אמונה הוא לשון תוקף וחיזוק אחיזת הנפש בבורא הכל ע"י בחי' משה הרגשה בדעת ולא בא לכחות הטבעיי' עצמן עדיין אלא כחו של משה כענין מטה הנ"ל הוא שהאחיז אותם באמונה שלימה. אך כאשר ויסע משה את ישראל מים סוף ששם ראתה שפחה מה שלא ראה וכו' רוממות אל ויחוד הנהגתו את העולמות (וכנ"ל שראו ביטול ההנהגה הטבעי' דחיצוני' העולמות). כי גאה גאה וסוס ורוכבו בעולם רמה בים. וכן מי כמוכה וגו' נטית ימינך נחית בחסדך וגו' שבכ"ז היתה התפעלות שלהם בכחו של משה בדעת נוטה. וכשבאו לרפידים ולא הי' להם התעוררות מכחו של משה כמקודם בואם לרפידים כנ"ל היו מריבים עם משה תנה לנו מים וכלומר שבאו לחטוף בכח את השפע של משה להם וזה נק' בשם מריבה כמ"ש ויריבו רועי גרר לאמר לנו המים. וז"ש מה תריבון עמדי שאתם חפצים לפעול בכח דוקא ליתן לכם שפע מה שראוי הי' לכם אחר שראיתם את הכל בים סוף להיות יושבים ומצפים להנהגת הבורא ב"ה שיתן לכם כל מה שצריך שאם הי' מהצורך לתת לכם שפע מכח שלי הי' השי"ת מעורר אותי לכך וזהו מה תריבון עמדי וכמ"ש תנה לנו (אתה דוקא) מים ונשתה. ואומר ומה תנסון את ה' וכמ"ש היש ה' בקרבנו וגו'. כי הנה לפי המבואר בענין ושתה העם שמן הצור בא להם השפע בכח בחי' הנוק' א שהי' ע"י ההכאה דמטה משה מפני שהנוק' היתה עדיין רק בבחי' הצור כנ"ל). שלא בבחי' דעת והרגשה כמ' לעיל. והם היו מסופקים בזה היש ה' בקרבנו כלומר אם אפשר להיות שיבוא תוך תוכם שלא בבחי' הדעת המורגש בהבחנת החכ' ושכל. עד שראו שמן הצור בא ושתה העם ונתברר הנסיון שיש ה' אתנו בקרבם דוקא. והמקום נק' ע"ש כן גם בשם משה

אבל אחר מ"ת ובנין המשכן היו ג' המתנות טובות בשביל הג' אחין ובאר בזכות מרים פי' ע"פ המ' בכ"ד ונז"ל שכאשר יש בחי' מקבל בעולם מתגלה דוגמתו למעלה באו"כ דזו"נ וכמ"כ ע"י מרים שהיתה נקבה נמצא בעולם בחי' בנין הנוק' עליונה בפרצוף גמור (ע"ד חכ' שבדבור בינה וכו'). עד שממילא נמצא תמיד בחי' העלאת מ"נ דנוק' בתוך בנ"י. והוא הכלי מחזיק ברכה דאור התו' מדכורא בבחי' פ' הארה הידוע שהי' בדור המדבר (ולכן לא אמרו כל ימי היותם במדבר שירה על הבאר כמ"ש אז ישיר ישראל עלי באר ולא מקודם לכן כי אדרבה מכח הנוק' עליונה שנתגלית ע"י מרים בא בערך עולמות בחי' השיר וההתעוררות ולא שהתחתונים הם יעוררו למעלה אלא נהפוך הוא וק"ל) גם בערך נפש הטבעית והגוף. ואהרן שושדמ"ט היינו להעלותה בבחי' פב"פ כעצם ענין פרצוף ההארה הידוע והן הן ענני כבוד שבזכות אהרן שהן בחי' מקיפים על ההרגשה הבאה בקרב בנ"י בבחי' נה"ט והגוף שהוא בדרך ירידה כנ"ל בענין אכילה ושתי' והמקיפין שבזכות אהרן הן בחי' העלאת החב"ד דבנ"י בכח פ' ההארה להיות פב"פ עם מה שמשרע"ה הי' שושבינא דמלכא שבזכותו הי' המן טל אורות בבחי' לחם ומזון שהאכילה היא דם התקשרות הנפש בגוף והיינו אור הדכורא הבא בקרבם בדרך בחי' סוכ"ע הנז"ל שהוא התפעלות בלתי הרגשה והתקבלות (ועפי"ז י"ל ג"כ מ"ש למען אנסנו הילך בתורתי וגו' דמי שיהי' לו המן כטעם לשד השמן בעצמותיו וידוע שענין השמנונית והבריאות בחוזק הוא ענין א' כמ"ש כל איש שמן ובריא נמצא שההתפעלות מבחי' סוכ"ע בא לחזק חיי נפשו בגופו בתוקף הבריאות אותו האיש כשקיבל התורה שהיא מקור המצות שנתנו למי שבא לידי מדה זו דתורה תפעול התורה ג"כ בו שילך בה כאיש בריא שלא ימנע מלעשות את אשר ימלאנו לבו. אך מי שהמן יהי' לו ללחם הקלוקל העדר ההרגשה מכל וכל לגמרי אפי' כעין אכילתו דם. הרי שאין הגוף שלו כלי מוכן להרגשת ההתפעלות לא תפעול בקרבו כח התורה (שנתנה לכל ישראל) לילך