חנה אריאל במדבר קסז

המוחין דגדלות דז"א כמ' בכ"ד). בבחי' למעלה מן הדעת דפ' שלהן וכמ"ש במק"א שלכן ויהפך לבב פרעה וכו'. וכאן הוא אומר שבכחו דעתיקא הפנה הקב"ה הנק' בשם ה' ז"א את ישראל בכל כחות שלהן מיד מצרים והיינו נמי שהאיר להן אור האצילות בבי"ע ע"י הכח דעתיקא שאין הצמצום דימות עולם וימי עולם מעלימים על אורו וכחו כלום ואתכפיין קמי' ולכן וירא ישראל את מצרים מת וכו' וגם וירא ישראל את היד הגדולה (חסד דעתיק). ע"י שגער בים המפסיק בין אצי' לבי"ע כמ' בסידור ובכתבים הנ"ל. ועי"ז נעשה ג"כ שאז ישיר משה ובנ"י את השירה הוא בחי' הנוק' בחי' ממכ"ע לכאו"א לפי ערכו ומדריגתו וענינו בהעלם הגמור דיש ודבר נפרד לעצמו והיינו בחי' סדרי השתל' דחיצוניות העולמות העלו משה ובנ"י בשירתם אל ההנהגה הפנימי' דויושע ה' ביום ההוא הנ"ל והיינו נמי שראתה שפחה על הים וכו' מפני בחי' הגערה דגוער בים הנ"ל. מבואר שעי"ז נפעל בעצמן של ישראל וגם בהנהגת העולמות ביטול סדרי הטבע דחיצוני' העולמות והיינו יחוד הנוק' בדכורא בבחי' זיווג דקטנות (כמ"ש באריכות במ"א). שהוא רק ע"י כח העתיקא ביטול סדרי החיצוניות (משא"כ בזווג דגדלות אדרבה גם בבחי' חיצוניות נגלה היחוד כמו במ"ת רואין את הקול כו'). נמצא שאין כאן שום בנין לנוק' לא בבחי' החיצוניות שהרי נתבטל ולא בבחי' הפנימי' שהי' רק בדרך עלי' והתרוממות ממטה למעלה וכענין כתר מלכות שהיא הנקודה העצמיית דמל' שלא ירדה עדיין לבחי' בנין כנ"ל שגם ז"א לא נבנה עדיין בשלימות המוחין דגדלות עד מ"ת. ויחנו ברפידים מקום ששמו כך ופי' שהוא ענין מציאות רפיון ידים כלומר בלא שום התעוררות לפי שהחיצוני' נסתלק כנ"ל והפנימי' עדיין לא נבנה וההתעוררות בבחי' מ"נ שהוא כח הנוק' הוא עיקר כח קבלת השפע כידוע בענין אכל ולא שתה אכילתו דם ומהשתי' נעשה א' ד"ס אדם שמתפשט החיות בכל גידיו ואבריו. והנה ההפרש שבין צור לסלע שהסלע הוא אבן פרטי נבדל לעצמו מן ההר או מן השדה וצור הוא כללות המקום שחוצבים ממנו אבנים וסלעים לבנין כמ"ש אל צור חוצבתם. וכפי המתבאר כאן היתה בחי' המל' למעלה בעת ההוא בבחי' צור דוקא שהוא מקור הבנין דחכ' שבדבור וכו' ולא נבנה עדיין ולבנותה א"א מחמת שבז"א לא הי' עדיין הגדלות הראוי דהיינו שלא הי' מקום עדיין שיבוא בחי' יסוד אבא בבחי' דעת למלאות המדות ולזככם עד שתקבל הנוק' מהן בחי' הפנימי' דאבא ועתיקא כנ"ל. לכן נצטוה מרע"ה לעשות בבחי' כח המטה דוקא כענין בחי' דעת נוטה שנת"ל ולהכות בצור הנ"ל בכחו של המטה ויצאו ממנו מים שיותן להם שפע וכח מנוק' עליונה לקבל שפע וחיות בכל הכחות שלהם להתעורר כאדם חי אל כל עניניו מתוקף כח ההכאה בצור במטה דמשה. ויובן שזהו רק כח ההתעוררות בכל כחות האדם שבא משפע אלקי' אבל, עדיין איננו מרגיש בהתעוררות שחפץ קרבת ה' אלא שהוא רק מתעורר. כאדם שיוצא לשוק לסחור במה שיזדמן לו ולפעמים מזדמנים לו כמה מו"מ ואין דעתו נוחה בהם עד שיזדמן לו מו"מ הגון בעיניו ויעשה בו. כמ"כ יובן שממי הצור ע"י ההכאה דוקא כח הפועל (ולא) בשנפעל יצאו מים שהוא כח ההתעוררות כנ"ל ושתה העם סתם. רק שממילא לא תהי' דעתם נוחה כ"א בקרבת אלקים לפי שבאמת בא משפע הנוק' דקדושה עליונה וממילא יהי' מזה מקום הכנה ובית קיבול לשפע הדכורא בבחי' יחוד וזווג גם במקום המדות וחיות הטבעי שבגופים מצד הקדושה דוקא מה שקודם שיצאו המים מן הצור לא הי' להם מקום כלל להרגשת שפע ואור הקדושה תוך תוך גופם. ולכן נק' שם המקום מסה ומריבה על שם ריב בנ"י (נק' מריבה). ועל נסותם את ה' (נק' מסה). לומר היש ה' בקרבנו וגו'. וכמ"ש משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'. שהמריבה היתה עם