חנה אריאל במדבר קסב

ומהו שלא תביאו הרי הם עצמם לא באו והול"ל לא תבואו וממילא מובן שלא יביאו ובמדרש אי' משל לאדם שכתב גט לאשתו ונתנו בחיקו ובא לביתו ואמר לאשתו מזוג לי כוס מזגה לו בחמין כיון שנטל את הכוס אמר בחמין מזגת לי ואני לא חפצתי רק בצונן לכן הרי גיטך. אף כאן כבר אמר עתה תראה ודרז"ל אבל במלחמת ל"א מלכים לא תראה וכן נבואת אלדד ומידד משה מת ויהושע מכניס אלא שלא מצא מקום לתלות להמציא בעליל עכ"ל גם מלבד חקירת המפרשים מה הי' החטא קשה למה משה ואהרן לא קיימו מ"ש ודברתם ואם קיימו למה לא נז' בפסוק. עוד י"ל שלפ"ד המדרש וכן המפרשים שהדבור לבד הי' מספיק להוצאת המים. א"כ למה צוה ה' לקחת את המטה. ובפ' בשלח אמר והכית בצור בפירוש. ויש להבין בענין השינויים שמפ' בשלח לפ' זאת. שם נא' צור וכאן סלע. שם נא' והכית לשון יחיד וכאן ודברתם קאי לשניהם משה ואהרן. שם נאמר ויצאו ממנו מים ושתה העם מעצמם את המים היוצאים דוקא וכאן נא' ונתן מימיו והשקית (אתה) את העדה וגו'. שם נאמר ויצמא שם העם למים וכאן הוא אומר ולא הי' מים לעדה, שם לא' ויקרא שם המקום מסה ומריבה וכאן על המים עצמן אומר מי מריבה. ולמה שם נא' גם נסיון וכאן לא נז' נסיון

בפ' גיד הנשה צ' ע"ב ר"י אומר אינו נוהג אלא באחת והדעת מכרעת בשל ימין. איבעיא להו מפשיט פשיטא לי' לר"י ומאי דעת דעת תורה א"ד ספוקי מספקא לי' ומאי דעת דעת נוטה ע"כ. צריך להבין מהו הענין דדעת תורה ודעת נוטה, דודאי הדעת נוטה הוא ענין זולת הספק וא"כ מה ענינו ומה בצע בנטייתו. יש לבאר תחלה קצת ענין הקב"ה ושכינה הנז' בגמ' והן שני פרצופין דדכר ונוק' בל' הקבלה. וכן בגמ' שכינה הוא הכל בלשון נקבה והקב"ה בל' זכר. והוא ע"ד הידוע ענין סוכ"ע וממכ"ע. פי' שבכדי להיות מציאת עלמין שנעלם בהם בחי' עיקר ואמתת מציאותן שהוא רק אור וכח א"ס ב"ה ואפס כלל מבלעדי זאת שהוא כל יכול לעשות כל אשר חפץ באין שום מונע כלל כידוע בענין אחדות הפשוטה והאא"ס הוא כח האחה"פ. וזהו שעד שלא נבה"ע הי' בכחו כל הנמצאים כי הכל מצוי לחפצו ורצונו ית' בלי שום שייכות מציאות מונע רק שהאור וכח א"ס ב"ה הוא גילוי מאחה"פ ולכן הוא למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית וכן הוא כל בחי' ובחי' פרטיות דכל הנמצאים שהי' בכחו זה כנ"ל הוא למעלה עד אין קץ כי גם בהיותה בחי' פרטיות הוא ג"כ ענין כח הכל יכול לעשות באין מונע כנ"ל וא"כ אין שום דבר נפרד מאור אחה"פ הכוללת הכל גם בהיותה פרטיות וז"ש לא הי' מקום לעמידת העולמות פי' שיהי' עמידה וקיום להעלם כל מרחב האא"ס בבחי' הפרטיות לפי שגם בעודנה בחי' פרטיות מ"מ אור וגילוי אחה"פ לאין סוף וא"ת ולזאת הי' צומ"פ והמשכת הקו"ח בצמצום דאד"ק המבואר בכ"ד ואכ"מ להאריך בו. עד שנאצלו בחי' הספירות באורות וכלים שמות הוי' אלקים פי' שנאצל (כידוע שאצילות היינו חלק קטן נבדל מגדול כמו ויאצל מן הרוח דמשה על ע' הזקנים שהוא כח פרטי הכלול באורו של מרע"ה וכאצי' כחות הנפש בערך הגוף כידוע בכ"ד) אור וכח א"ס ב"ה בצמצום וכסוי הכלי (כמ"ש דבהון אתכסיאת כידוע) עד שלא בא ממנה התפשטות כי אם בחי' הפרט לבד ונעלם בו ענין האא"ס לגמרי ואף שהאו"כ עצמן הן הן למעלה עד אין קץ וכו'. אך מוגבלים הן לענין ההתהוות והתפשטות אורן וכחן שלא ימצא במתהווה רק העלם מציאותו מאא"ס ב"ה. וזהו פ' הדכורא באו"כ הוי' אלקים שהוא המהווה בחי' יש נפרד מן יחוד אא"ס שבאו"כ עצמן כדמיון הידוע מאדם המצייר בדמיונו אנשים נצבים לפניו ומדברים ומתעצמים זה עם זה וגם הוא מדבר אליהם. שהאנשים המצויירין עצמן אינם מרגישים כלום ממה שהוא מצייר בהם הדבור וההתעצמות ושמצוה עליהם והם עושים. לפי שכל תנועותיהם הן מכח האדם עצמו והמצויירים אינם האדם עצמו. אך מובן שכח