גנזי יוסף ט

כדלקמן וכ"נ מדברי מהרש"א שכ' כמו דלענין מלאכה במ"ש ע"ש:

(שם ע"ב) ד"ה והנותן וכו'. עיין במהרש"א ויש שם ט"ס וצ"ל להקדים שלום לרבו כלל. וכוונתו דלפי מה דמשמע שלא חידשו בתירוץ שני אלא דמיירי בתלמיד חבר ומשמע דלפ"ז א"צ לחילוק דלעיל וא"כ משמע דא"צ לומר שלום עליך רבי. הן אמת שיש לדחות דאע"ג דמקושיא זו אין ראי' מ"מ מהא גופא דאמר כדי שאילת תלמיד לרב דמשמע דל"ד שאילת תלמיד לרב לשאר שאלת שלום נשמע דצריך שיאמר שלום עליך רבי וחידשו בתירוץ שני דשאר תלמיד אפילו בכה"ג אסור ולכן כ' מהרש"א לשון לכאורה אבל לפי פירושו דעיקר חידושם בתירוץ שני דאפילו לשאול לכתחלה מותר נשאר סברתם הראשונה דצריך שיאמר שלום עליך רבי ומיירי כאן אפילו בתלמיד חבר כשאינו אומר רבי והתם איירי אפילו בשאלה משא"כ לפי תירוץ ראשון מיירי התם דוקא בחזרה. אכן לענ"ד הוא דחוק לומר דבזה מחולק תירוץ א' עם תירוץ ב' דא"כ הי' להם להזכיר בתירוץ א' דמיירי בחזרה דוקא. לכן נלענ"ד דעיקר חידושם בתירוץ שני דמיירי בתלמיד חבר אבל שאר תלמיד כלל לא אלא דלא ניחא להו לומר דתלמיד חבר אסור לו לומר סתם שלום עליך דא"כ אמאי אמר ר' ירמי' בר אבא לרב מי בדלת ולא אמר מי בדל מר מאי חילוק בין שלום עליך ובין מי בדלת וא"כ אמאי אמר כדי שאלת תלמיד לרב מאי בין תלמיד לרב לאנשים אחרים לכן כתבו לכתחלה קאמר ואפילו תלמיד חבר לכתחלה צריך שיאמר שלום עליך רבי וצריך לומר שהי' לר' ירמי' בר אבא איזהו טעם שלא חשש כאן על לכתחלה ודו"ק:

(דף כ"ח ע"א) ד"ה ושל מוספין וכו' ותירץ דהתם מיירי בשבת. ר"ל דהנך תרווייהו למצוה והא דאמר מוספין בשש מיירי בשבת והא דמשמע דנשחטין עם התמיד מיירי בר"ח דאיכא נדרים ונדבות היו מקדימין המוסף להקריב אחריו נדרים ונדבות וכמ"ש מהרש"א אבל בדיעבד כשרין כל היום ועיין במ"א סי' רפ"א ס"ק ב' ודו"ק:

(שם ע"ב) גמרא ולא עוד וכו'. האי ולא עוד צריך ביאור ומהרש"א בח"א פירש גם אם לא יהי' מיתתי מיתת עולם כרשעים גמורים מ"מ שמא יוליכו אותי לדרך גיהנם להיות נדון י"ב חודש ע"ש ולפ"ז הוי האי ולא עוד קל מדלעיל ומשמעות ולא עוד הוי חומר מדלעיל ונלענ"ד לפרש שיש עוד חילוק בין דין מלך ב"ו לדין ממ"ה הקב"ה שבדין ב"ו יש מי שיוצא זכאי ואין לו עונש ולא שכר אבל בדין ממ"ה הקב"ה אי אפשר לצאת זכאי אא"כ יזכה עוד לג"ע לכן אמר ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים וא"א להנצל מגיהנם אא"כ יוליכו אותי לג"ע וצריך לזה זכות יותר גדול מלצאת נקי בלא כלום. עוד נלענ"ד דהנה לצדיק מראין פורעניות הרשעים וכמ"ש ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וכן לרשעים מראין שכר הצדיקים וכמ"ש רש"י בפסוק הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו וא"כ גם לריב"ז הראו לו חלקו לג"ע ופורעניות הרשעים בגיהנם וז"ש ולא עוד אלא שיש לפני ר"ל שאני רואה בעיני שני הדרכים עומדים לפני וא"י איזהו להוליכי לשם ואיזהו לראות בלבד ודו"ק:

(דף כ"ט ע"א) הא בצבור כ' בצל"ח ומ"מ גבורת גשמים בתה"מ מחזירין אותו ביום א' דפסח במוסף שהש"צ אינו מזכיר ולענ"ד בכה"ג אין היחיד חוזר עיין באה"ט סי' קי"ד ס"ק א' לענין יום אחרון של חג כשהזכיר וה"ה ביום א' של פסח כשלא הזכיר ונלענ"ד דאה"נ שהי' יכול להקשות כן ודו"ק:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה הא דאדכר א"ו יש לפרש וכו'. עיין במהרש"א עד אבל אדכר טל לחודי' אין מחזירין וכו' ואינו מובן ונ"ל דצ"ל אבל אדכר טל לחודיה מחזירין אותו ולא גרע וכו' ר"ל כיון דלפ"ז משמע דבדאדכר טל לחודי' מחזירין פשיטא דבדלא אדכר כלל דודאי מחזירין ולא הי' צ"ל דבדלא אדכר כלל מחזירין אכן מ"ש דלפירוש דאדכר טל לחודיה צריך להשמיענו לא אדכר כלל לדיוקא אינו צורך לענ"ד דדוקא לפירוש דאדכר טל ומטר אבל הזכיר טל לחוד מחזירין שפיר הקשו דא"כ פשיטא דבלא הזכיר כלל מחזירין דמשמע להו סתם לא הזכיר היינו לא הזכיר כלל אבל לפירוש דבהזכיר טל לחודי' אין מחזירין ודאי דשפיר אצטריך לאשמעינן דבלא הזכיר כלל מחזירין ולא שייך להקשות פשיטא ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה מי שאינו יכול. כן הי' גרסתו בדברי רבנן מי שאינו יכול לומר תחנונים וכ"ה גי' התוס':

(דף ל' ע"א) תוס' ד"ה והיכי מצלי וכו' ומיהו בתוספת הר' יוסף פסק וכו' כצ"ל וכ"ה בתו' רי"ח:

(שם) ד"ה הלכה כר' וכו' ואפילו במהלך וכו'. ר"ל אע"פ שהחמור מהלך וא"צ להעמיד חמורו ועיין ברא"ש ובד"ח אות ס"ו:

(שם) רש"י ד"ה בהדי צבורא וכו' שאינו יוצא הס"ד ואח"כ מה"ד וכי הוה וכו':

(שם) ד"ה לא חזינן וכו' הלכך וכו'. האי הלכך צריך ביאור הא כל עיקר הדברים כתב לעיל מזה שלא להקדים תפלה לק"ש ונלענ"ד דס"ל דלא פליג על אבוה דשמואל ולוי במקדים לצאת לדרך דתפלה מעומד עדיף ממסמך גאולה לתפלה אלא דרבנן קשישאי לא עבדי הכי בשבתא דרגלא להקדים התפלה קודם זמנה כיון דמ"מ אפשר להתפלל אח"כ וכיון דע"כ ממתין עד זמן ק"ש מצוה לסמוך גאולה לתפלה והיינו כפי' ר"ח דרב אשי לא פליג אאבוה דשמואל ולוי ולא מטעמי' עיין ברא"ש ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה מסמך וכו' ומשמע וכו'. עיין במהרש"א ולא הבינותי דבגמרא שם לא נזכר מהלך ואפשר לפרש דהיינו ועדיף ממהלך דמיושב יכול לכוין וכמ"ש המ"א סי' פ"ט ס"ק ט"ז ועמ"ש הרא"ש בשם ר"ח בהא דאבוה דשמואל ולוי. ומ"ש התוס' לעיל ואפילו במהלך האמת קאמרו דמוכח כן מכאן וכ"ש לפי מ"ש לעיל דר"ל דחמור מהלך אין ראי' משם למהלך ברגליו ול"ק מהביננו דאפשר דמעומד לא אתי לאפוקי אלא מהלך ברגליו ודו"ק:

פרק ה. (דף ל"א ע"א) ד"ה במקום וכו' פשוטו וכו'. נ"ל דכוונת התוס' דלא נימא דראיית הגמרא מוגילו ברעדה ומפרש במקום גילה היינו תפלה תהא רעדה לכן כתבו דלפי פשוטו ודאי אין ללמוד מכאן וא"כ יכול לדחות מנ"ל ללמוד מכאן דלמא קרא כפשוטו כדדחי לעיל דלמא הדרת ממש ויותר מזה דבירושלמי הביא ג"כ מקרא זה ומפרש וגילו ברעדה כפשטי' דקרא וע"כ דלא יליף אלא מרישא דקרא ועבדו היינו תפלה וכ"מ בשטמ"ק שצריך לפרש שאין הלימוד מסיפא דקרא אלא מרישא. כנ"ל כוונת התוס'. שוב ראיתי ברי"ף בע"י שהרגיש בדברי התוס' ע"ש. ומ"ש התוס' והכי מפורש בירושלמי אדלעיל קאי שמפרש וגילו ברעדה כפשטי' והנלענ"ד בכוונת התוס' כתבתי ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה המקיז וכו' אלמא דאין מועלין וכו' משמע להו דאי הוי מועלין לא היו נמכרין לגננים דלא מועיל פדיון בקדושת הגוף אלא בבהמה בעלת מום כדאיתא במשנה מנחות (דף ק' ע"ב) ועיין ברמב"ם פ"ה מה' ערכין ובאמת ביומא (דף נ"ט) מפורש