גנזי יוסף י

דמעינה דדמים מדרבנן הוא ע"ש וכמ"ש רש"י ודו"ק:

(שם ע"ב) גמרא א"ד הכי וכו'. עיין מהרש"א בח"א ולפי גירסא שלפנינו החילוק שבין ב' הלשונות דל"ק היא בניחותא ולל"ב היא בתמיה ודו"ק:

(דף ל"ב ע"ב) תוס' ד"ה גדולה וכו' בלא תפלה וכו'. עיין במהרש"א ובתו' רי"ח משמע דכוונתם להוכיח דמע"ט בלא תפלה אינו מועיל ולענ"ד אפשר לומר דודאי מע"ט אין להם שיעור דבכל עת יכול לעשות מע"ט וא"כ מרע"ה גם בעת שהתפלל הי' יכול לעשות מע"ט ושבק אותם ותפס התפלה ונענה בה ש"מ דתפלה גדולה ודו"ק:

(דף ל"ד ע"א) ד"ה מלמדין וכו' וחיישינן ליוהרא. הוא טעם אחר וכ"ה בתו' רי"ח. [אמ"ר. ועיין בב"י או"ח סי' קי"ג וט"ז שם ס"ק א' ב']. פרק ו. (דף ל"ה ע"א) תוס' ד"ה אחליה וכו' תימה וכו'. עיין במהרש"א ומ"ש שם חומש שיגרת לישנא הוא דאם לא הוי ידעינן חילול לא שייך חומש וא"כ כיון דילפינן חומש ע"כ ע"י חילול הוא ועיקר כוונתו לביעור ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה כאן וכו' ועוד י"ל וכו'. עמ"ש בגליון הש"ס ע"ז עד אי ס"ד דאית לי' וכו' ולא הבינותי דהא ר"ח ב"פ לא הקשה אמאי כתיב כאן ולקחתי וכאן כתיב ואספת דפשיטא לי' דכאן מיירי בעושין וכאן באין עושין כנראה מפשטי' דקראי אלא דקשה לו יכתוב כאן ולקחתי דגנך או כאן ואספת דגני ומוכיח מזה דבזמן שישראל עושין רש"מ נקרא דגנך וכשאין עושין נקרא דגני וזה לא מצי להוכיח כלל מקרא דועמדו זרים ואע"ג דכתיב שם צאנכם ולא צאני מ"מ לא עדיפא לי' מואספת דגנך ואדרבה דגני מדגנך עדיפא לי' ודברי התוס' מפורשים יותר בתו' רי"ח ובתו' הרא"ש דקושייתם מהא דר"ש בן יוחי דלקמן דמוקי לה באין עושין ותירצו בתירוץ א' דודאי רשב"י מודה דואספת דגנך מיירי בעושין רש"מ דקרא מפרש והי' אם שמוע תשמע אלא שאין עושין כ"כ ורחב"פ ג"כ ס"ל כן אלא דמיירי בעושין קצת ואפ"ה נקרא דגנך ועוד י"ל דפליג אדרשב"י וס"ל כר' ישמעאל ועושין לגמרי ואין עושין כ"כ כי הדדי נינהו ודו"ק. ועיין במהרש"א שכ' בדרך אחר ועיין במהרש"ל ולפי פירושו לא ידעתי לפרש מ"ש התוס' דפליג לי' ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה סעיד חשוב טפי ממזון. ולכאורה קשה מנ"ל דחשוב טפי ממזון אימא דלא חשיב טפי אלא מזיין ולא ממזון ונ"ל שהוצרך לזה למאי דמקשה א"ה נבריך עליה ג' ברכות ועל מזון אין מברכין אלא ברכה מעין ג' ודו"ק. שוב מצאתי דברים אלו בצל"ח והקשה אח"כ על הגמרא גופי' מנ"ל לומר דסעיד ויקשה לו נברך עלי' ג' ברכות אימא דאקרי מזון ולק"מ ולענ"ד על הגמרא אין להקשות דפשיטא לי' דלא אקרי מזון אלא דבר מאכל ולא שייך אלא או זיין או סעיד ודו"ק:

(דף ל"ו ע"א) רש"י ד"ה תחלה וכו' ואם בא להשהותו ישהנו. הנה בגמרא ודאי מבואר דדוקא ע"י אניגרון מותר לבלוע לכן הי' נ"ל לכאורה לפרש דברי רש"י דבלא אניגרון ודאי אין דרך לבלוע שמן דאזוקי מזיק ועוד מוכח מלתא טפי דלרפואה עביד לכן כ' רש"י לא יערענו בשמן דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ר"ל דשמן בעינא ודאי לא בלע שהרי אזוקי מזיק ופשיטא דכשיבלע יהא מוכח דלרפואה עביד ומ"מ גם כשלא בלע ליה מוכח מזה דלרפואה עביד ואסור בכל ענין ואח"כ כ' לא יתן השמן בפיו לשם ערעור ר"ל ואז דרך ליתן שמן בעינא וה"ה דע"י אניגרון אסור כשאינו בולע מהאי טעמא כי אם לשם בליעה ואז ודאי נותן לתוך אניגרון שלא יזיק ואם בא להשהותו ישהנו כיון שבולע ע"י אניגרון. אכן ראיתי בתוספת רי"ח ובתו' הרא"ש דמפרשים הכל ע"י אניגרון וקאמר תחלה דכשאינו בולעו לעולם אסור אפילו ע"י אניגרון ואח"כ כ' כי אם לשם בליעה ואז מותר ע"י אניגרון ע"ש ודברי התוס' שלפנינו מ"ש ליישב פירש"י צריך ביאור ונ"ל דכוונתם לא יערענו להשהותו ר"ל דשמן בעינא לעולם אסור להשהותו בין כשבולע אח"כ ובין כשפולט אח"כ אבל נותן הוא לתוך אניגרון ואפילו להשהותו ובולע אח"כ. ומ"ש התוס' או בולעו בעיניה בלא שהייה זה לא נזכר בדברי רש"י אלא ר"ל דהדין כן לדעת רש"י דאין איסור רק בשהייה דאז הוא דרך רפואה אבל בבליעה בלא שהיי' ליכא חשש רפואה ופשיטא דמותר. ולכאורה משמע מדבריהם דמפרשים דברי רש"י כמ"ש לעיל דמ"ש לא יערענו דמשהי ליה מיירי בשמן בעינא ואסור בין בולעו ובין כשאינו בולעו ומ"ש רש"י ואינו בולעו היינו דסתמא דמלתא הוא כן וכמ"ש ומ"ש אח"כ כ"א לשם בליעה ר"ל ע"י אניגרון ודו"ק:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה ברטיבא וכו' בפה"א. מהרש"א כ' דדעת התוס' כהרי"ף דמברכין על פלפלין רטובין בפה"א ולא ידעתי מנ"ל הא דלענ"ד אפשר לומר דהתוס' קאי על זנגביל לכן כתבו כגון ליטוארי"ו בלעז וכ"כ רש"י על הומלתא ואע"ג דמשמע דמלת ליטוארי"ו הוא שם מרקחת ושייך על כל המינים וכמ"ש התוס' אח"כ על קל"ו של גרופל"י מ"מ לא מצינו מי שכתב כן על פלפלין ומשמע דאין רגילין לעשות כן בפלפלין א"ו משמע דהתוס' קאי על זנגביל ומ"ש אח"כ וכן הלכה בזנגבילא היינו דהלכה כן הוא ובפלפלין אפשר דס"ל בפה"ע ולכן לא מצינו להפוסקים שיאמרו דדעת התוס' כהרי"ף בזה ומ"מ י"ל דלא משמע לי' למהרש"א דשבקו התוס' פלפלין ונקטו זנגביל ודו"ק וצ"ע:

(דף ל"ז ע"א) ד"ה הכוסס וכו' דלא אשכחן ברכה וכו' נ"ל דר"ל ומהאי טעמא משמע שלא יברך ברכה מעין ג' ור"ת רצה לתקן זה והגי' על האדמה ועל פרי האדמה ושפיר יברך מעין ג' ולא על המחי' משום דלא בירך במ"מ ודו"ק. [אמ"ר. ועיין בט"ז סי' ר"ת סק"ז]:

(שם) ד"ה נתן וכו' וא"ת לר"ג וכו'. מדבריהם נראה דעל רוב רביעית צריך לברך ברכה אחרונה ועיין בא"ח סי' ק"צ ס"ג ובט"ז שם ס"ק ג' ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה חביצא וכו' לכך נ"ל וכו'. וצ"ל דבלקט מכולן אפשר ג"כ לפרש שנדבקו ע"י מרק אבל לא ניחא להו לפרש דמיירי שנתבשלו:

(דף ל"ח ע"א) ד"ה לחם וכו' משום עושה עיסתו כדי לחלקה בבצק פטורין וכו' כצ"ל ועיין ביו"ד סי' שכ"ו ס"ב:

(שם) ד"ה והא תנן וכו' דפשיטא למתניתין וכו'. מדבריהם נראה שמפרשים ה"א לאכילה קא מכוין ר"ל אע"ג דמתכוין לרפואה מ"מ כיון שראוי לאכילה לא מוכחא דלרפואה עביד דאפשר לתלות דלאכילה קא מכוין והחילוק הוא רק בין שבת לברכה והוצרכו לזה לפי שיטתם דלשון כל משמע אע"ג דעיקרו לרפואה וה"ה אפילו מכוין לרפואה ודו"ק:

(דף ל"ט ע"ב) ד"ה אבל וכו'. אבל פתיתין ושלמין ממין א' וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד בכוונה נקטו התוס' פתיתין דהיינו גדולים להורות לנו דלפי מאי דקיי"ל כר"י אפילו הפתיתין גדולים ומפת נקיה מברך על השלם ואע"ג דבתוספתא שהביאו לא נזכר אלא פרוסה ס"ל להתוס' דלמאי דקיי"ל כר"י אין חילוק בין גדולים ובין שוין ודו"ר ועיין בא"ח סי' קס"ח ס"א ובמחצה"ש סק"א: