גנזי יוסף פח

למיחש שמא יאכלנו כמו עושה ביתו אוצר ומ"ש שלא יעבור עד שיבא לביתו היינו משום דמקמי הכי אונס הוא כיון דא"א לו לבער ולא לבטל בפסח משא"כ כשיבא לביתו חיישינן שמא יתעצל קצת כמ"ש מהרש"ל ומש"ה באין דעתו לחזור כיון דקודם ליום הלך שלא הי' חל עליו חיוב הבדיקה אפילו אם ישכח אח"כ לבטל לא יעבור על ב"י דאנוס הוא וכמ"ש ודו"ק ועיין פמ"ג סי' תל"ו בא"א סק"א:

(שם ע"ב) גמרא דאלת"ה וכו', עיין במהרש"א עד המקורבים בענין אחד וניחא וכו' כצ"ל. וצריך להוסיף על דבריו דודאי מדת כלל ופרט ופרט וכלל נמסר מסיני וע"כ דפעמים יש מוקדם ומאוחר בתורה היכי דאינו מוכח שלא נכתב כסדר ואמרינן מסברא דהיינו במקורבין למר ובענין אחד למר דשייך בי' כלל ופרט ופרט וכלל ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה ודעתי' וכו'. עיין במהרש"א ופ"י וצל"ח והעולה דדעת רש"י דאע"ג דמבטלה ואינו רוצה לזכות בה מ"מ שייך לומר דחס עלי' לשרפה ודעת התוס' דכשאינו חס עלי' ומבטלה לא שייך לומר דחס עלי' לשרפה ועיין בט"ז סי' תל"ד ס"ק ג' הקשה הצל"ח לפי' התוס' אמאי פריך וכי משכחת ליה לבטלי' ליפרך וכי משכחת ליה לשרפנו וע"ז לא שייך תירוץ דלמא משכחת ליה לבתר איסורא ע"ש ומ"ש דהחשש הוא שמא ימצאנו בז' של פסח לא משמע כן לשון הגמרא דאמר דלמא משכחת ליה לבתר איסורא משמע דס"ד דמשכחת ליה קודם איסורא מדלא אמר בקיצור דלאו ברשותי' קיימא דליבטלי' וא"כ משמע שגם התרצן שהשיב דלמא משכחת לי' בתר איסורא היינו בע"פ [גם מ"ש שם דמדברי רש"י בע"א ד"ה כופה משמע דס"ל דכשלא ביטל מותר לשרוף ביו"ט דרש"י לא כ' אלא דהא דכופה כלי הוא משום שלא יאכלנו ולא כדי שלא יעבור בב"י דבלא"ה לא עבר דהא ביטלה וה"ה שהי' יכול לומר דכפיית כלי לא מהני לענין ב"י אלא האמת אמר דליכא ב"י כלל אבל לא נזכר שם שאם לא ביטל מותר לבערו ביו"ט] ונלענ"ד שגם התוס' ס"ל שיש חשש שמא לא ישרפנו מיד ולא מטעמא דחס עלי' כפירש"י דזה שייך גם בביטול לשיטתם ולכן הוכרחו לפרש ודעתי' עליה בפירוש אחר אלא ס"ל שיש חשש שלא יהי' לו פנאי לשרפה מיד וזה לא שייך בביטול ולכן המקשה אע"ג דס"ל החשש שימצאנו קודם זמן איסורו לא הקשה שישרפנה דשמא לא יהי' לו פנאי עד אחר זמן איסורו ולכן לא הקשה שיבטלנה תיכף וע"ז השיב התרצן שמא ימצאנה אחר זמן איסורו ודו"ק:

(דף ז' ע"א) רש"י ד"ה א"ה פשיטא וכו' דמסתמא ודאי בדקה וכו'. נ"ל שדקדק ונקיט האי טעמא לחוד ושביק טעמא דסתם תיבות נוטלין ראשון ראשון כמ"ש בד"ה בהר הבית דמשום הא לא הוי פשיטא דשפיר אצטריך לאשמעינן סברא זו ולא עדיף משוקי ירושלים שעשויין להתכבד דאשמעינן במתניתין דאזלינן בתר בתרא ולא קשה ורבה בר ר"ה מתניתין אתי לאשמעינן דבמתניתין לא מפורש בהדיא אלא מדיוקא שמעינן לה ואפשר לומר דרבה בר"ה דיוקא דמתניתין קמ"ל או אפשר דהוי אמינא דזה גרע מהא דשוקי ירושלים עשויין להתכבד אבל משום טעמא דודאי בדקה הוי פשיטא ועדיף דשוקי ירושלים עשויין להתכבד וכמ"ש התוס' בד"ה עשויין דבדיקה עדיף מכיבוד ולא אצטריך לאשמעינן ודו"ק:

(שם) גמרא הב"ע כגון שנשתמשו וכו'. עיין במהרש"א עד ולכך הוצרך לאוקמי וכו'. ר"ל ותו לא שייך לאוקמי שנשתמשו בה צבורין צבורין דבפסח ליכא חמץ ולכן מקשה פשיטא ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה בלבער וכו' אלא במקום שהעושה המצוה וכו', עיין במהרש"א ונ"ל דמ"מ צריך לטעם דלעיל דלא על זאת הנעשה עכשיו מברך דאע"פ שהמברך אינו העושה המצוה מ"מ אין לו לשקר בברכתו ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה על הטבילה וכו' דלמא משום בעתותא וכו'. וצריך לחלק בין דלמא ממנע מעצמו ולא טביל דחיישינן ובין דלמא מיקלקלא דלא חיישינן כדאמרינן בגמרא ודו"ק:

(שם) ד"ה ונרות וכו'. עיין במהרש'"א ומ"ש כדמשמע לקמן לתנא דבי ר' ישמעאל נ"ל דנקט בלשון ואומר ומ"מ לשון כדמשמע הוא לאו דוקא דהא כל הני קראי נקיט בלשון ואומר אע"ג דצריכי זה לזה אלא ר"ל דאפשר לפרש כן. ונ"ל דמתחלה לא הקשו התוס' ל"ל קרא דחיפוש נרות דניחא להו כמו בכל דוכתי דלא מקשה למה לי קרא קמא ולכן לא הקשו אלא אמאי אמר ונרות מנר אלא אחר שתירצו דאותן נרות מנר וע"כ דלא נשמע מקרא קמא הוצרכו לסיים בטעמא דצריך לאיתויי לי' ודו"ק. וע"ש במהר"ם עד אלא א"ה דכתיב וכו' כצ"ל:

(דף ח' ע"ב) גמרא היכא דשכיח היזיקא שאני. משמע דעקרב לא שכיח היזיקא:

(שם) ור' יוחנן אמר וכו'. כ' מהר"ם ר"ל כזה ד כצ"ל:

(שם) והא חיצונות קתני וכו' כצ"ל נ"ל:

(דף ט' ע"א) טעמא דלא חזינא וכו'. עיין במהרש"א עד שיבדקו בפעם אחת עם וכו' כצ"ל:

(שם) במהרש"א ואפילו חזינא בבית אחד דשקל וכו'. לא ידעתי כוונתו אם ר"ל שראינו נכנס לבית א' וא"י לאיזהו בית בהא ודאי כולם צריכין בדיקה כדאיתא לקמן (דף י' ע"א) צבור אחד של חמץ ולפניו ב' בתים בדוקים בבאו לשאול בבת אחת ול"ד לבאו לשאול בזא"ז דשם בלא טעם אכלתי' מותר ואם כוונתו דידעינן לאיזהו בית נכנס לא חיישינן שמא גררה לבית השני זה לא הוי חזינן דשקל וגם ממקום למקום מותר בזה דהא במשנה מפורש אין חוששין שמא גיררה חולדה ממקום למקום והיינו אע"פ שיש ודאי חמץ בזויות א' אין חוששין שמא גיררה חולדה לזויות אחרת וה"ה כשהביאה חולדה חמץ לזויות אחת אין חוששין שמא גיררה משם לזויות אחרת דלא גרע בזה במה שהחולדה הכניסה החמץ ולא מצינו בשום מקום לחלק בזה וכ"כ הב"ח סי' תל"ד ס"ק ב' וסי' תל"ח ס"ק א' דכשראינו שנכנס למקום מן המקומות שבבית א"צ לבדוק אלא אותו מקום בלבד ואין חוששין שגררה החולדה או העכבר ממקום למקום ע"ש ומשמע דאפילו הם בחדר א' דמנ"ל לחלק בין בחדר א' ובין בב' חדרים בזה ועוד שהב"ח אינו מחלק כלל בין חדר א' לב' חדרים ועיין במ"א סי' ת"ח ס"ק א' ובא"א שם ודו"ק ואין להאריך בזה כאן וכ"מ ממשנה גופה דקתני אין חוששין שמא גיררה חולדה ממקום למקום דא"כ מבית לבית וכו' ואם יש מקום לחלק בין ממקום למקום למבית לבית היכי שהביא עכבר החמץ למקום א' גם היכי דהחמץ מונח שם כבר נחלק ביניהם ואמאי פסיקא לי' למשנה דא"כ מבית לבית אע"כ דאין חילוק כלל בין ממקום למקום למבית לבית. ובגוף קו' מהרש"א נלענ"ד דהנה לכאורה יש להקשות אעיקר תקנת חז"ל בבדיקה אפילו במקום שחולדה ועכבר מצויין ואמאי נימא אכלתיה אע"כ דלא שייך להקשות כן דודאי יש טעמים למאי שתקנו בדיקת חמץ וכמ"ש התוס' בריש מכילתין וי"ל עוד כמ"ש הרשב"א בטעם בדיקה אחר סרכות הריאה הביאו הפמ"ג ביו"ד בפתיחה לסי' ל"ט שהסירכא ניכרת מיד ויבא לידי מכשול ע"ש וה"נ חשו שמא ימצא תוך הפסח ויעבור על ב"י או יבא לאכול ממנו וא"כ הי' ראוי לתקן שיבדוק כל הבית בפ"א ע"י הרבה בני אדם כל א' בזויות א' מחשש חולדה אלא דא"כ גם מבית לבית נמי דלא שייך לחלק בין מזויות לזויות למבית לבית וכמ"ש ואין לדבר סוף לכן לא ראו כלל לתקן לבדוק מחשש חולדה אבל היכי שקיים תקנת חז"ל בבדיקה ואח"כ שקל עכבר בזה לא הי' תקנה ויש לאוקמא אדינא אי תלינן בעלמא דאכלתיה גם כאן נימא כן וכיוצא