גנזי יוסף פט

בסברא זו כ' הש"ך ביו"ד סי' ל"ט ס"ק מ"ב ע"ש ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה כ"מ שחולדה וכו' דאין מדורות נכרים בח"ל. עיין במהרש"א עד וק"ק וכו' נ"ל דר"ל דהמקשן דלא אסיק אדעתיה שנויא דרבא ע"כ דייק מהכא דספק מוציא מידי ודאי מדנוקשה אהא דחזינן דשקל וע"כ או דס"ל שגם במדורות הנכרים הוי ודאי או דס"ל דאין חילוק בין ספק לודאי וכל המוציא מידי ספק מוציא גם מידי ודאי לכן דייק דמדמוציא מידי ספק מוציא גם מידי ודאי ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה ספק וכו' דאי איכא פותח טפח וכו'. ר"ל דפותח טפח מביא את הטומאה לבור ונטמא הכהן דשמא בשעה שהציץ בבור האהיל על התור במקום שנכנס לבור ולכאורה אינו מובן דכיון שהוא ר"ה יכול להיות דאיכא פותח טפח ואפ"ה טהור דשמא לא האהיל במקום פתח החור וצ"ל דהבור גופי' ודאי הוי רה"י כמו שמסקו לעיל דצ"ל דספק גררוהו הוי ספק הרגיל ומשמע להו השתא דספק אכלוהו לא הוי ספק הרגיל לכן הי' קשה להו דאע"ג דגררוהו מהבור לחור שמא הוא תחת רגליו והוצרך ר"י לומר דרגלי הכהן היו בר"ה או שגם ספק אכלוהו הוי ספק הרגיל ודו"ק:

(שם) ד"ה בשלשה עשר וכו'. מדברי התוס' נראה שמפרשים לא משיירא אלא אוכלת הכל ולכן קשה להו דא"כ כי חזינא דשקל נמי ופירשו לפי דרכם אכן מדברי רש"י ד"ה בשלשה עשר שכ' ואינה חוששת לשייר משמע שמפרש לא משיירא לא מצנעה ומ"מ אינה אוכלת הכל אלא מניחה המותר במקומו ולפירושו אין זה ענין להא דאמרינן לעיל ספק אכלתיה ול"ק קו' התוס' ודו"ק:

(שם) ד"ה היינו תשע וכו' ולהכי נמי גזרינן וכו'. עיין במהרש"א עד בנמצא משום שאין האיסור ידוע. נ"ל דצ"ל שהאיסור ידוע ואע"פ שאפשר לדחוק וליישב הלשון מ"מ נ"ל כמ"ש ודו"ק. ובעיקר דבריו נלענ"ד דאפשר לומר דדעת התוס' שלפנינו דקבוע דרבנן כשנולד הספק במקום הקבוע דמי לקבוע דאורייתא כשלא נולד במקום הקבוע שהרי לא תירץ בקיצור דש"ה שנולד הספק במקום הקבוע וע"כ ניחא לי' בזה סברת המקשן דקבוע דרבנן כשנולד הספק במקום הקבוע דמי לקבוע דאורייתא כשלא נולד במקום הקבוע ולכן הוכרחו לומר דטעמא דגזרינן התם שמא יקח מן הקבוע הוא כיון שאין האיסור ידוע ודו"ק:

(שם) ד"ה היינו שתי וכו' לא אתי כר"ל וכו'. ר"ל דר"ל ס"ל דאפילו בדרבנן בעינן דוקא רבו ע"ש:

(דף י' ע"א) ד"ה הלך וכו' ואם נגעו שניהם באחד וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה ספק על וכו'. עיין במהרש"א עד גם הר"ש וכו' ועדיף הכא בספק על מ"ב בתים וכו' כצ"ל. ובעיקר דבריו משמע דבאד"א כשנפל לב' קדרות וא"י לאיזהו נפל כשבאו לישאל בזא"ז מעמידין כל א' אחזקת היתר וכן כשספק אם נפל אד"א לקדרה או ספק אם לקדרת היתר נפל או לקדרת איסור מעמידין הקדרה בחזקת היתר ולא משמע כן ביו"ד סי' קי"א ע"ש דמבואר דבאד"א כשלא נתבטל מדאורייתא אסרינן מספק ומ"ש בשם התוס' פרק הערל נ"ל שהוא מ"ש (בדף פ"ב ע"א) ד"ה שתי קופות ע"ש אבל מ"מ כתבו שם דבסאה אחת אפילו ר"ל שרי בלא רביי' דסמכינן אחזקת חולין שבקופה ע"ש ולא כתבו דאפילו בתרומה דאורייתא שרי בין לר"י ובין לר"ל וע"כ דבתרומה דאורייתא לא סמכינן אחזקה זו גם הר"ש פ"ז דתרומות מה"ו אלא דגבי שבילין אמרינן תרי שאני אומר משום דאוקימנא גברא בחזקת טהרה אבל מ"מ עיקר הטעם משום דהוי ספק טומאה בר"ה והארכתי בעזה"י במקום אחר בטעמא דלא מוקמינן באד"א בחזקת היתר דאפילו בספק נפל ע"כ מיירי כשיש מקום להסתפק וממילא איתרע חזקת היתר וכאן אין מקום להאריך בזה ועיין בטור וש"ע סי' תל"ט ס"א מבואר בט' צבורים של חמץ וא' של מצה דכשלא ביטל צריך לחזור ולבדוק ולהרמב"ם אפילו ביטל ולא מוקמינן הבית בחזקת בדוק ועיין פ"י לעיל ע"ב ד"ה היינו תשע שהאריך במ"ש התוס' שם דגבי תשע חניות ליכא חזקת היתר וכ' שלא כתבו כן אלא דרך קושיא מנ"ל להגמרא לומר בפשיטות היינו תשע חניות וגם כאן נלענ"ד דס"ל להתוס' דמיירי כשביטל ומ"ש אוקמא אחזקת בדוק ר"ל דע"כ שבבדק איירי וכמ"ש התוס' שם ודו"ק:

(שם) ד"ה ספק ביאה וכו' ונראה לר"י וכו'. עיין במהרש"א עד וק"ק וכו' ולענ"ד אפשר לומר כוונת התוס' לעיל ספק ביאה מר"ה דטהור לרבנן פ"ו דטהרות מ"ב או דס"ל דספק ביאה טומאה לשם קיל וצ"ע בזה ודו"ק:

(שם) ד"ה חולין וכו'. עיין במהרש"א עד בתחלה ומ"ש בחנם וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה לאחר המועד וכו' עד שתחשך. עיין במהרש"א וכוונתו דס"ל דכל זמן שלא מצא לא שייך בל יראה כיון שא"י כלל אם יש לו חמץ בביתו [עמ"א סי' תל"ד סק"ה] לכן כ' ביו"ט גופי' למה יבדוק משום בל יראה שלא יעבור כשימצא החמץ עד שיבערנו שע"י נמי כשימצאנו יעבור בב"י עד שיבערנו וא"א לו לבטל אז דאם הי' אפשר לבטל הי' לנו לתקן ביטול עכ"פ ואפשר גם בדיקה כדי שיזכור לבטל והביטול יהי' קודם הבדיקה או שהביטול יכול להיות מיד כשימצא וכמ"ש בעזה"י (דף ו' ע"ב) בתוס' ד"ה ודעתי' אבל משש עד הלילה בודק ומבער קודם הלילה דאז אינו עובר בב"י כדי שלא יעבור על ב"י במועד ולפ"ז צ"ל מ"ש רש"י שם ד"ה ודעתו דכשמשהה אפילו רגע עובר עליו היינו כשישהה בלילה. ומ"ש מהרש"א וכן מוכח כפירש"י צ"ל בפירש"י ור"ל ימ"ש (בדף י"ב ע"ב) דמשבע עד הלילה הוא שעת ביעורו וע"כ שאינו עובר אז בב"י שאם הי' עובר הי' צריך לבער קודם שלא יעבור ודו"ק:

(דף י"א ע"א) תוס' ד"ה אבל לא וכו' וי"ל וכו'. עיין במהרש"א עד למה אסרו קצירה בשאר מקומות ולא הבינותי דקצירה בשאר מקומות אסור מדאורייתא דממקום שאתה מביא אי אתה קוצר ולא שייך להתיר משום פסידא. גם מ"ש להקשות על מהרש"ל ועוד דלא אצטריך וכו' ק"ל דא"כ מנ"ל באמת דר"י ס"ל טעמא דמשום עולי רגלים שמא אינו מתיר קמת וקלי אלא ע"י שינוי וע"כ דפשיטא להו דלאביי אין חילוק בין ע"י שינוי או לא ודו"ק:

(שם ע"ב) גמרא אחד אומר בשנים וא' אומר בשלשה וכו' אחד אומר בשלשה וכו'. ע"ש בתוספות יו"ט אמאי לא נקט בסיפא א' אומר בשנים ואחד אומר בארבעה וכן צ"ל גבי שעות ולענ"ד אפשר לומר גבי שעות דלרבותא נקיט ברישא א' אומר בשנים אע"ג דאלו דייקינן הוי קודם הנץ החמה כמ"ש התוס' אפ"ה עדותן קיימת ובסיפא נקיט א' אומר בשלשה אע"ג דלשניהם הוי אחר הנץ החמה אפ"ה עדותן בטלה ואפשר דלכן נקיט גם גבי ימים בסדר זה:

(דף י"ב ע"א) תוס' ד"ה אלא וכו' וא"ת וכו' עיין במהרש"א עד נמי נימא דזה וכו' כצ"ל. ולענ"ד נראה לתרץ קושייתו דלאביי ללישנא בתרא פשיטא להו דאין לתלות הטעות בשניהם מדקא יליף דלר"י אדם טועה שעה ומשהו וממאי שמא אין אדם טועה אלא חצי שעה ומשהו ומעשה הוה בפלגא דארבעה אע"כ ס"ל לל"ב דאביי דאין שניהם טועים אלא לרבא לא משמע להו לכאורה דס"ל סברא זו עד תירוצם ודו"ק:

(שם) ד"ה לר' מאיר וכו' שהרי אותו וכו'. משמע דאלו היו שניהם אומרים בג' לא הוי עדות מוכחשת אע"פ שכתבו לעיל ד"ה אא"ר דאין לתלות טעות בשניהם היינו לומר שכל א' טעה טעות אחר אבל בטעות אחד אין חילוק בין שנים ליחיד וס"ל השתא דבעדים ומזימין תלינן באלו טעות א' ובאלו טעות אחר ואור"י שגם בעדים ומזימין