גנזי יוסף מד

פרק י. (דף צ' ע"ב) רש"י ד"ה אמר אביי וכו' הב"ע וכו'. לכאורה אינו מובן דמקשה וא"ת וסיים בתירוץ הגמרא ואם נאמר דהאי הב"ע הוא דבור בפ"ע וקאי על תירוץ הגמרא א"כ נשאר האי וא"ת בלא תירוץ לכן נ"ל שבא לפרש תירוץ הגמרא דמוקי ששכח למה הצניעו דלכאורה הי' די לומר דמעיקרא הצניעו והשתא מפיק ליה סתמא לכן פירש"י דלא רצה לתרץ כן דבכה"ג מתניתין הוא בפרק כלל גדול וע"כ מיירי כאן בשכח כתירוץ הגמרא ודו"ק:

(דף צ"א ע"א) גמרא מתקיף לה רב יצחק בריה דר"י מעתה וכו'. נ"ל דאגופא דמתניתין לא קשה לו דלא משמע ליה ממתניתין דבדעתו תלי אלא דבעינן שיעור הראוי לו ובשיעור הראוי לכל העולם ממילא גם לו ראוי אבל שיעור שאינו ראוי לכל העולם בעינן שצריך לו לזרע וכו' והוי ראוי לו אבל לאביי דמוקי לה דשכח למה הצניע א"כ לא שייך לומר דראוי לו לזרע כיון דשכח דצריך לו לזרע א"כ ע"כ כיון דאחשביה בדעתו לכן פריך אלא מעתה וכו' כ"ה לפירש"י ולפי' התוספות י"ל דבלא רב יהודה דהייתי אומר דוקא כזית ולא פחות וע"כ הטעם דפחות מכזית בטלה דעתו אצל כל אדם א"כ ל"ק חישב להוציא כל ביתו די"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם אבל לרב יהודה דאפילו חטה אחת חייב משמע ליה לרב יצחק דלא ס"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם לכן הקשה חישב להוציא כל ביתו ה"נ וכו' ומתרץ שגם הוא ס"ל בטלה דעתו אלא דחטה אחת לזריעה לא בטלה דעתו כלל כן נלענ"ד ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה אי לענין טומאה וכו' כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין וכו'. הקשה מהרש"א הא איכא למימר דאיכא מעיקרא כביצה ע"ש ולענ"ד לק"מ דקמ"ל רבותא דאפילו ליכא אלא כזית איסורו חושבו ואפילו לא קפיד עליו משא"כ פחות מכזית בטל לגבי עריבה ואי תנא כביצה ה"א דוקא כביצה דחשיב לענין טומאה אבל פחות מכביצה בטל לגבי עריבה ולא מצטרף ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה כגון דאיכא וכו' כיון דאיסור זרות וכו'. כ' מהרש"א ר"ל דאלו לא הי' כאן נמי בית ורשות אחרת וכו' ע"ש וק"ל דהא גם איסור טומאה לא בא ע"י רשות אחרת דהא גם כשזרק מפינה לפינה בבית ודבקו בהאי פחות מכביצה מקבל טומאה וע"כ כיון דעכ"פ השתא הזורק עומד ברה"ר באו ע"י זריקה זו איסור שבת וטומאה ביחד ה"נ נימא גבי זרות כיון דעכ"פ השתא האוכל מונח בבית באו ע"י זריקה זו איסור שבת וזרות ביחד ואפילו אי נימא דאשעת זריקה לא קפדינן שיבאו דוקא ע"י דבר אחד אלא אשעת הנחה שאז בא איסור שבת וטומאה בעינן שיבאו ע"י דבר אחד מ"מ קשה שגם שבת וטומאה לא באו שניהם ע"י דבר אחד דבטומאה לא בעינן בית ורשות אחרת ואפילו גג טפח בלא מחיצות מביא טומאה וגבי שבת מחיצות בעינן ולא גג. והפירוש בדברי התוס' נ"ל דר"ל דאיסור זרות איכא אפילו בפחות מכביצה דחצי שיעור אסור מה"ת משא"כ גבי טומאה לא בא טומאה כלל בפחות מכביצה ותרתי בעינן דהאיסור יבא מחדש ויהי' בו שיעור ללקות בו כמ"ש התוס' לעיל אבל היכי דהאיסור הי' מקודם אלא דלא הי' בו שיעור ללקות ועתה לא נתחדש אלא השלמת השיעור זה לא מועיל לענין שבת. ועוד נ"ל דבלא"ה לא בא איסור זרות אפילו למלקות ע"י זריקה זו שגם אלו הי' נשאר מונח בחוץ ובא זר ואכלה בחוץ והלך לבית או השיטו לו לחוץ חצי זית האחר ואכלו חייב ולא בעינן שיצטרפו למקום אחד משא"כ לענין טומאה דכל שלא נצטרפו ונדבקו יחד ליכא תורת קבלת טומאה. גם בעיקר פירוש מהרש"א שפירש לענין זרות דר"ל דזרק פחות מכזית לפחות מכזית שבפנים לא הבינותי שהרי כתבו התוס' לעיל מזה דבעינן שיזרוק כזית דוקא אבל פחות מכזית אע"ג דאח"כ נצטרף אפילו לכביצה מ"מ כיון דבהך זריקה ליכא שיעור הראוי ללקות עליו לא מיחייב לענין שבת לכן נלענ"ד דהתוס' ר"ל דזרק כזית וכוונתם אפילו לר"נ דלא ס"ל לחלק בין בהדי הדדי אתיין או לא מ"מ לא תקשה ליה דניבעי זרות ולבית טהור דשם לא אתיא ע"י הוצאה זו כלל משא"כ יוצא ושבת אע"ג דלא אתיין בהדי הדדי מ"מ כיון דע"י הוצאה זו באו שניהם ס"ל דדמי להך דרבא ורבא השיב דדוקא היכי דבהדי הדדי אתיין קמבעי ליה אבל היכי דלא אתיין בהדי הדדי אע"פ שבאו שניהם ע"י הוצאה זו פשיטא לי' דפטור כן נלענ"ד ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה אלא אסקופה וכו' ואינה מקורה וכו'. לענין כרמלית אין חילוק בין מקורה או לא ועיין בא"ח סי' שמ"ה ס"ז וסי"ד ואפשר דמ"ש ואינה מקורה קאי על מ"ש ולא ט' בכלל ואינה מקורה ט' ואינה מקורה הוי רה"ר אבל ט' ומקורה הוי כרמלית ודו"ק:

(דף צ"ב ע"א) ד"ה ואב"א וכו' אלא ב' או ג' טפחים וכו'. עיין במהרש"א והיינו אי ז' אמות מכתפיהם ודו"ק:

(דף צ"ג ע"א) גמרא בעשותה יחיד וכו'. נ"ב בשם רש"ל צ"ל ור"ש לטעמי' וכו' נ"ל דשייך לקמן ור"ש לטעמי' דאמר יחיד שעשאה בהוראת ב"ד חייב ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה אמר מר וכו' נראה לר"י וכו'. עיין במהרש"א עד אבל תופסה וכו'. הקשה בהגהות קרני ראם דלא יהא אלא זה יכול וזה יכול דפטור אפילו לר"י ע"ש ולכאורה אפשר ליישב בפשיטות דכוונת מהרש"א דא' יכול אלא שתופסה בענין שאינו יכול וא' אינו יכול כלל לא פטר ר"ש את זה שתופסה בענין שאינו יכול דהוי כיכול לענין זה והשני א"י כלל ויותר נ"ל דאפילו שניהם יכולים ואינם תופסים בענין שיכולים מיחייב ר"ש דלענין שיפטור אינו יכול הוי לר"ש גזה"כ לכן אמרינן דכשאינו תופס בענין שיכול לא פטר הכתוב והוי כיכול אבל לענין שיפטרנו השני משום שגם הוא יכול ומסייע בהדי' הא דחייב כשהשני אינו יכול הוא מסברא דמסייע אין בו ממש שפיר אמרינן מה לנו לכחו כיון דהשתא תופסה בענין שאינו יכול וכן השני חייב מה"ט דלענין לחייב אותו הוי כיכול ולענין שהשני יפטור אותו הוי השני כאינו יכול וכמ"ש ודו"ק כנלענ"ד:

(שם) ד"ה הי מנייהו וכו' דלתחייב נמי אפילו שאינו יכול וכו'. לכאורה אינו מובן דטעמא דחייב לר' יהודה זה אינו יכול וזה אינו יכול היינו כיון שהשני אינו יכול כל אחד כולי מעשה עביד אבל כאן שהשני יכול לא שייך לומר שיחייב זה שאינו יכול טפי משאם הי' יכול שהיה פטור דהוי זה יכול וזה יכול דפטור לר"י ונ"ל דבאמת מה דבעי למימר שגם זה שאינו יכול חייב היינו לר"מ אלא דמשמע לי' דלד"ה אינו חייב אלא זה שיכול לכן הקשה לו דליחייב גם שאינו יכול לר"מ ומ"ש התוס' כמו לר"י ר"ל כמו דחייב לר"י ולר"מ בזה אינו יכול וזה אינו יכול ה"נ ליחייב כאן גם שאינו יכול לר"מ ואפשר לומר דאפילו לר"י מקשה דכיון שהיכול חייב גם שא"י ליחייב וכמ"ש מהרש"א לר"ש ודו"ק. וע"ש במהרש"א עד ומשמע דלד"ה קאמר הכא לפטור וכו'. נ"ל דר"ל דאינו חייב לד"ה כמו היכול מדכתבו דליתחייב נמי זה שאינו יכול משמע שיהי' כמו היכול דחייב לד"ה משמע דהגמרא ס"ל דאינו חייב לד"ה אהא קשה לו דלמא לר"מ באמת חייב אלא דלר"ש פטור ויותר נ"ל דט"ס הוא וצ"ל דלד"ה קאמר הכא דליחייב ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה מפני שיכולה וכו' דזה יכול וזה יכול וכו' עיין במהרש"א ולענ"ד מלשון רש"י לעיל ד"ה אין בו ממש דמסיים ולא מיפטר אידך משמע דקו' הגמרא לא הי' דליחייב גם זה שאינו יכול אלא שגם היכול לפטור וצ"ל לשטתו דאין ר"ל דליפטר היכול גם לר"י כיון דאפילו אלו היה אינו יכול היה חייב כ"ש כשהוא יכול אלא דר"ל אמאי מודה ר"ש ולפ"ז ל"ק קו' מהרש"א כלל וצ"ל לפירושו דמה שהביא ראי' מהי' רוכב ע"ג בהמה אע"ג דגבי שבת