גנזי יוסף מג

בזבחים מייתינן לה אליבא דשאר תנאים אלא דס"ל דמ"מ תחלת הפרישה הי' בתחלת יום שאחר ציווי הפרישה ודו"ק ועיין פ"י:

(שם ע"ב) גמרא וליטבלו ביני שימשי וכו'. עיין פירש"י ותוס' ומבואר מדבריהם דלא ניחא להו לפרש דפריך אגופא דעובדא אמאי לא נתן הקב"ה את התורה בלילה אלא על התנאים דילפי שיעור פליטת ש"ז מכאן ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה ליטבלו בשבתא וכו' ויש ספרים וכו'. הגירסא בפנים לר' ישמעאל לישמשו בליליא דחמשא ל"ע לישמשו ביממא דארבעה והוא גירסת מהרש"ל ומהר"ם ע"ש ופירושו מבואר דס"ל שגם לר"י תלי בעונות לכן מקשה גם לר"י לישמשו בליליא דחמשא וישאר ד' עונות עד צפרא דשבתא ורש"י דחה גירסתם דלר"י לא תלי בעונות ולא קשה אלא לר"ע אבל לראב"ע גם להיש ספרים לא קשה דהוא לא אמר בפירוש פעמים שהם ב' אלא שרש"י ותוס' פירשו כן ולא הי' יכול להקשות לישמשו בליליא דשתא דאפשר בעי ג' עונות ולפ"ז בחנם גרסי לר"א לישמשו ביממא דחמשא דהא באמת כן הוא אלא הוי כמו לר"א ניחא דמשמשי ביממא דחמשא אבל לר"י ולר"ע קשה. שוב ראיתי במהרש"ל שכ' דס"ד דר"א סבר ג' עונות (ומ"ש שם ור' יוסי הוא ט"ס וצ"ל ר' ישמעאל] ומ"ש דס"ד דלר"א לא שמשו ביום ה' והגירסא הנדפס בגליון בשם הב"ח לר"י ביומא דארבעה ולר"ע בליליא דארבעה אינו מובן לי כלל דהא באמת כן הוא ואם ס"ל דלר"י אסורים ביומא דארבעה ולר"ע בליליא דארבעה לא ידעתי כיצד יפרשו כל הסוגיא ותירוץ הגמרא ודו"ק. ועיין במהר"ם ביה תרי וכו' כצ"ל:

(שם) תוס' ד"ה א"ר יצחק וכו' אבל ביום וכו', ר"ל דבלילה שייך שפיר להקשות שהי' לו ליקדם ליתן התורה בחצות לילה שהוא קודם היום אבל ביום לא שייך להקשות הי' להמתין מליתן התורה עד חצות היום דא"כ היו מתבטלין מת"ת עד חצות היום וניחא לו להשכים וליתן התורה בבוקר ודו"ק:

(דף פ"ז ע"ב) ד"ה כאשר וכו' וא"ת וכו'. עיין במהרש"א עד ירד להם המן שנאמר ששת ימים תלקטוהו כו'. נ"ל דהאי שנאמר ששת ימים תלקטוהו הוא מיותר וכוונתו דגירסא הישנה קודם ועוד מקשים שבת הי' וכתיב ששת ימים תלקטוהו וגו' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכו' ומהרש"ל מחקו מכאן דבלא פסוקים אלו ע"כ לא הי' בשבת ראשונה שהרי נסעו בשבת מאלים קודם ירידת המן אלא בסה"ד שרצו להוכיח ששתי שבתות הי' קודם שיצאו ללקוט הוכרחו להביא פסוקים אלו דבשבת ראשונה שירד המן אמר להם משה ששת ימים תלקטוהו שהוא שבת שני' ממרה ובשבת שני' שירד המן שהוא שלישי ממרה יצאו ללקוט ומהרש"א דחה זה דא"כ למה להם לשנות בועוד מקשים ראשונה כשנסעו מאלים ואחר אותה שבת וכו' הא גם בקושיא ראשונה הקשו מזה והי' להם להתחיל בועוד מקשים דבאותו שבת שאמר משה אכלוהו היום נאמר ששת ימים תלקטוהו וכו' לכן הסכים לגירסא הישנה ובתחלה הקשו פסוק ששת ימים תלקטוהו דמשמע להו דהיינו ששה ימים הראשונים משירד המן ובאותו שבת שאמר להם משה אכלוהו היום יצאו ללקוט וניחא להו להביא דששת ימים תלקטוהו שהוא מפורש טפי ואח"כ בועוד מקשים הוצרכו לבאר דאחר שבת שבאו מאלים ירד המן ובשבת ב' אמר משה אכלוהו היום וששת ימים תלקטוהו ואח"כ בשבת ג' ממרה שהוא ב' ממן יצאו ללקוט ודו"ק:

(שם) ד"ה אתחומין וכו' נאמר אחר שנעשה המשכן כמו וכו'. אינו מובן דל"ל לומר אחר שנעשה המשכן הלא די שנאמר אחר שנתנה תורה ונ"ל דהאי כמו שהוגה בדפוס אחר תיבת המשכן קודם תיבות אחר שנעשה המשכן ומ"ש שאחר מ"ת נאמר היינו קודם הקמת המשכן כמו אחר שנעשה המשכן שאמר הקב"ה וכו' כמו זה דודאי הי' אחר שנעשה המשכן ונכתב כאן כן אל יצא שנכתב כאן נאמר אחר מתן תורה ודו"ק:

(שם) ד"ה לרבנן וכו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א ומ"מ אח"כ כשמביא ברייתא דסדר עולם בע"כ חזר בו וס"ל דלרבנן ר"ח ניסן הי' בא בשבת ודו"ק:

(דף פ"ח ע"א) ד"ה כפה וכו' ואע"פ וכו'. עיין בתנחומא ריש פ' נח שעל תורה שבכתב אמרו נעשה ונשמע ותורה שבע"פ לא רצו לקבל עד שכפה עליהם הר כגיגית ע"ש ולענ"ד שלא ניחא להו להתוס' לומר כן שהרי הקדימו נעשה לנשמע שלא היו יודעים כלל מה שיאמר להם אח"כ ואפשר עוד לומר דאם לא היו אומרים מתחלה נעשה ונשמע על תורה שבע"פ לא הי' הדין נותן לכופם אלא כיון שאמרו מתחלה נעשה ונשמע קיי"ל האומר פרק זה הוי נדר כמבואר ביו"ד סי' רי"ג ס"ב וכופים לקיים הנדר ואפ"ה הוי מודעא רבא לאורייתא שיכולין לשאול על הנדר ודו"ק:

(שם) גמרא אמר רבא אעפ"כ וכו'. נ"ב גי' הב"ח רבה ולא משמע כן מדברי התוס' ד"ה אמר רבא:

(שם) רש"י ד"ה עושה דברו וכו', ואפשר לפרש עוד ע"פ פירש"י בשיר השירים בפסוק ישקני ומובטחים מאתו וכו' סוד טעמי' וכו' לכן אמרנו נעשה קודם שביאר לנו סוד טעמי' ונבקש ממנו שיבאר לנו גם סוד טעמי' ומסתר צפונותי' וזהו ונשמע לשון הבנה כמו כי שומע יוסף וההוא צדוקי אמר לרבא איבעי לכו למשמע אם יראה בעיניכם טעם של כל דבר ורבא השיב אנן דסגינן בשלימותא ומאמינים שבודאי יש טעם נכון לכל דבר ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה פריו וכו' אך תימה וכו'. ולענ"ד נראה ליישב ע"ד שאמרו צדיקים מוסיפין כח בפמליא של מעלה וענין פריו קודם לעליו דנודע שהפרי הוא העיקר והוא מרומז לצד הקדושה והעלין הם הטפל ומרומז לצד השני לכן בעה"ז בכל האילנות העלין קודמין לפרי ע"ד לפתח חטאת רובץ שהיצה"ר מקדים לבא ליצ"ט ואנו מדמין הקב"ה לתפוח שפריו קודם לעליו ונותנים לו כח שישפיע לנו צד הקדושה קודם כמו שהאילן תפוח נותן לבני אדם הפרי קודם לעליו וכאן במה שאמרו נעשה קודם לנשמע הוסיפו כח בפמליא של מעלה עד"ז ולכן לא הביא קרא דריח אפך כתפוחים דשם מיירי מהפרי ואנחנו רוצים לדמותו לאילן של תפוחים המשפיע לבני אדם הפירות וגם שם לא דימו אלא לריח התפוחים ולא לגוף התפוחים ודו"ק:

(דף פ"ט ע"א) ד"ה לסוף וכו' ואין נראה לריב"ם וכו'. עיין בגור ארי' פ' תשא (ל"ב א' ול"ג י"א) שמיישב דברי רש"י לנכון ואין להאריך:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה ימחו וכו' ויתקדש וכו'. נ"ל שרש"י רמז בזה דאם תראה שיתקדש שמך כשתעשה דין ימחו אבל אם תראה דאדרבה כשתעשה ת"ו דין בישראל יתחלל ח"ו שמך שיאמרו הגוים מבלתי יכולת וכדומה לא ימחו אדרבה תנשא ראשם שיתקדש שמך בעולם או תמחה עונותיהם וכמ"ש מהרש"א בח"א ודו"ק (שם) תוס' ד"ה תבלין וכו'. עיין במהרש"א עד ומשמע להו וכו'. לכאורה אינו מובן דא"כ מאי פליג ר"ש את"ק כיון דת"ק איירי מתבלין ור"ש איירי בשאר שני מינים ונ"ל דר"ל דמדר"ש נשמע לת"ק דמיירי ג"כ בשאר שני מינים שאינם תבלין ואפ"ה מצטרפין כיון שהם משם א' ומ"ש קשיא להו שפיר וכו' אבל לשיטת התוס' מיירי ת"ק בב' מיני תבלין ואפ"ה צריך מאיסור אחד ור"ש ס"ל דאפילו בב' מיני תבלין אין מצטרפין וזהו שכ' מהרש"א והתוס' לפי שיטתם וכו' ר"ל דלשיטת רש"י טעמא דת"ק דמצטרפין כאן כיון שהם משם א' ומיירי בשני מינים ממש ודו"ק: