גנזי יוסף מ

אין הלכה כסתם וסוגיא דידן ס"ל דבשניהם הלכה כסתם לר"י ואמוראי נינהו ואם לא נגרוס א"נ כוונתם דאין לנו לומר דלא כר"א מוורדון אלא אין חילוק בין תרי מסכתא ובין סתם ואח"כ מחלוקת בחדא מסכתא שגם בתרי מסכתא אמרינן שסתם ר' ואח"כ חזר בו לכן ס"ל לסוגיא דפרק החולץ דבשניהם אין הלכה כסתם וסוגיא דידן ס"ל דלר"י אפ"ה בשניהם הלכה כסתם אין לנו לומר כן ודו"ק. ועיין מהר"ם ודבריו אינם מובנים לי דהא שפיר נוכל לומר דר"י דאמר הלכה כסתם משנה היינו היכי דלא נשנה במשנה בשום מקום מחלוקת בדבר זה ובזה פליגי אמוראי אבל מחלוקת ואח"כ סתם כיון דחזינן דחזר ר' מהמחלוקת וסתם כחד מנייהו כ"ע מודו דהלכה כן. ולענ"ד אפשר לפרש כפשטן כלפי שכתבו דבתרי מסכתא כלהו אמוראי ס"ל דאין הלכה כסתם ור"י ס"ל דהלכה כסתם סיימו שגם אליבא דר"י פליגי אמוראי בזה ודו"ק:

פרק ט. (דף פ"ב ע"ב) ד"ה אמר רבה וכו' דאינה לאיברים והקישא וכו'. עיין מהר"ם ור"ל דאע"ג דאבר מנדה מטמא במשא ובאוהל משום אמ"ה וכמ"ש רש"י מ"מ כיון דלאו משום נדה מטמא לא אתקש ע"ז לזה דאין בע"ז משום אמ"ה ורש"י משמיענו שגם בע"ז גופא יש נ"מ לענין אבן מסמא ודו"ק:

(שם) במהר"ם בדבור ואתא למימר וכו' קו' ר"ת וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה באבן מסמא וכו' ומפרש ר"ת וכו'. ולענין קו' א' וב' שהקשו לפירש"י צ"ל דבאמת ילפינן אבן מסמא מוכל המשכב כדאיתא בת"כ ולכאורה לפיר"ת לא נתיישבה אלא קו' ג' אמאי נקיט אבן והי' להם לסדר קו' זו בפ"ע וצ"ל דלפירש"י לא שייך לילף מוכל המשכב דלא דמי כלל למשכב וע"כ ילפינן מוכל אשר יהי' תחתיו וקשה גם קושיא א' וב' אבל לפיר"ת דמי שפיר למשכב וילפינן לה מוכל המשכב וא"ש הכל ודו"ק:

(שם) וי"ל דהא וכו' כשהזב ע"ג האבן וכו'. ר"ל וא"כ בכה"ג בעינן דוקא כלים הראויין למשכב ומושב והם נעשים אב הטומאה ומטמא אדם וכלים ואוכלין ומשקין שיהיו ראשונים אבל כלים שאינם ראויין למשכב ומושב טהורים לגמרי וכשיד הטהור תחת האבן הוי נושא את הזב ודוקא אדם ואינו נעשה אלא ולד הטומאה לטמא אוכלין ומשקין שיהיו שניים ולא אדם וכלים אלא שהוא נוגע כל זמן שלא פירש מהזב ולא אדם וכ"ח אפילו כל זמן שלא פירש מהזב וכשאצבעו של זב תחת האבן הוי נישא ע"ג הזב ונעשה ולד הטומאה בין שהוא כלים בין ראויים למשכב ומושב ובין שאינם ראויים ובין שהוא אוכלין ומשקין ובין שהוא אדם ואינו מטמא כלים אפילו כ"ז שלא פירש עיין כ"ז ברמב"ם פ"ו מה' מטמאי משכב ומושב ודו"ק:

(שם) וא"ת בריש וכו'. ר"ל דכיון דנתמעט ממו"מ ממילא נתמעט גם מאבן מסמא אפילו מהנך שהם משום משא וכמ"ש מהרש"א בנדה שם ע"ש:

(שם) ד"ה ולוקשה וכו' דהכי פריך וכו'. עיין במהרש"א עד באהל כמת והוה וכו' כצ"ל:

(דף פ"ג ע"א) גמרא מיתיבי ע"ז וכו'. עיין במהרש"א עד לר' אלעזר וכו' אלא דלא הוו דומיא דמשמשיה דהוו כשרץ כצ"ל:

(שם) רש"י ד"ה ר"ע אומר וכו' משמשיה קאמר הן ולא הסיטן היא וכו' כצ"ל נ"ל. ובש"ס הוגה לא הן ולא הבינותי דהא השתא הן אמגע קאי ובמגע מטמו משמשי ודו"ק. וע"ש במהר"ם עד מהניא בה הן לר"ע וכו' וע"א ולר"א נמי וכו' כצ"ל:

(שם) ותוס' ד"ה ומשמשי' וכו' בכלל הן וכו'. ר"ל ולר"א אמר ע"א ומשמשי' הן דהיינו במגע ולא הסיטן דהיינו משא ולרבה שהוסיף בע"א היא והיסטה אבל א"צ לפרש והניחה כדקתני בברייתא הן ולא הסיטן ודו"ק. וע"ש במהר"ם עד בכלל הן ולא וכו' לא מטמאו במשא לכ"ע וכו' כצ"ל:

(שם) רש"י ד"ה כרע הזב וכו' וגבי אדם וכו' ואפילו מאחוריו. אגב שיטפא דכ"ח נקיט ואפילו מאחוריו דבאדם לא מצינו חילוק בין מפניו ובין מאחוריו ודו"ק:

(דף פ"ד ע"א) ד"ה ואמר וכו' דקתני כמטה וכו' כצ"ל. ר"ל אבל ר' יוחנן דמיירי בשל אבנים פשיטא להו דאינה מיטלטלת ע"י בני אדם ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה וספינת הירדן וכו' אלא משום וכו'. נ"ל דר"ל אבל רב זביד כיון שלא הגי' ושל עץ ולא איירי בברייתא בשל עץ כלל לא שייך למתני גבה ספינה של עץ דמשמט שלא בא אלא להורות דיני כ"ח אבל ר"ת לא ניחא לי' בזה שהרי לא הקשה ר"פ הא ספינה של חרס לא שכיחא וכיון דלא ניחא לר"פ גם רב זביד הי' לו להגי' ושל עץ ולמנקט ספינת הירדן של עץ וכ"ה כוונת מהרש"א בתוס' ע"ש:

(שם) תוס' ד"ה אלא וכו' כמו מדרס וכו'. עיין מהרש"א עד הי' לו להניח גירסתו של רש"י וכו' ר"ל וקאי אף על הדיוק דהא לפירש"י ניחא לי' אף על הדיוק ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה במת מנין וכו' מגע שרף וכו'. עיין מהר"ם ואנכי לא מצא בפרק כיצד הרגל (דף כ"ה ע"ב) שיהי' ס"ד דהראויין למדרס לא יטמאו בשרץ אלא ס"ד דמק"ו ילפינן טומאת מת ג"כ לטומאת שבעה ולא אמרינן דיו ולמסקנא לא ילפינן אלא טומאת שרץ שהיא טומאת ערב ומת ילפינן וג"ש משרץ ע"ש. ולענ"ד כוונת רש"י בפשיטות לפי שמה שלמדנו דפשוטיהן טהורין הוא מדאיתקש לשק בפ' שמיני גבי שרצים נקט מגע שרץ אבל באמת למדנו מגע מת משרץ ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה מפץ וכו' אומר ר"ת וכו'. עיין מהרש"א ומהר"ם ומ"ש מהרש"א דבטומאת נבלות לא מקבל אפילו הראוי למדרס הוא תמוה בעיני וגם לא מצאתי ברמב"ם שמחלק בזה אכן נראה מדברי הרמב"ם פ"א מה' כלים ה"י ופכ"ג ה"א דאינם מיטמאין בשאר טומאות אלא מדרבנן וק"ו זה אסמכתא הוא ע"ש וע"ש עוד בפכ"ז הט"ז ובתויו"ט פכ"ד דכלים מ"ד ודו"ק וצ"ע. וע"ע במהר"ם עד כדפרישית לעיל וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה מה פכין וכו' וי"ל דמה להנך וכו'. עיין במהרש"א ודבריו תמוהין לענ"ד דעדיף מזה הקשו התו' מיד בתר הכי דליעבד ק"ו מפכין גדולים לחוד ודו"ק:

(שם) מה לפכים קטנים וכו'. עיין מהר"ם עד עדשה מן השרץ כאן הס"ד. ואח"כ מה"ד וצ"ל בא"ד מה לזב שכן מטמא משכב ומושב פי' אבל מת אינו מטמא משכב ומושב אפילו בשאר כל הכלים וכו' ר"ל חוץ מפץ ומ"ש אח"כ מפץ שאין לו שום טומאה ר"ל דלא מצינו לו שום טומאה עד שנלמוד מק"ו מזב שאינו מטמא פכין קטנים ומטמא מפץ. ומ"ש אח"כ וגם לא שייך לומר טומאת משכב ומושב יוכיחו וכו' וכוונתו לסתור דברי מהרש"א אכן המהרש"א לא הקשה טומאת משכב ומושב יוכיח דהוי משמע הזב שמטמא משכב ומושב אלא משכב ומושב יוכיחו ור"ל הכלים שמקבלים טומאות משכב ומושב מזב ולא ממת ושייך על הק"ו כלי מכלי והוצרך לתרץ דכיון שהכלים האלו מקבלים טומאה גם ממת ע"י מגע ואוהל לא שייך לומר יוכיח שלא יטמא המפץ במת ע"י מגע ואוהל והדברים ראויים למי שאמרם ובחנם השיג עליו מהר"ם בזה גם מ"ש מהר"ם ופכים עצמן ג"כ אין טמאין מדין משכב ומושב אינו מובן לי דמה בכך אם ר"ל דא"כ גם מפץ לא למדנו אלא למגע ואוהל פשיטא דלא למדנו במת אלא למגע ואוהל והיינו תירוץ מהרש"א