גנזי יוסף מא

וכמ"ש וצ"ל דמ"מ אם היינו למדין מת מזב הוה שפיר שייך לומר מה לזב שכן מטמא משכב ומושב כדין משכב ומושב תאמר במת שאינו מטמא כדין משכב ומושב אע"פ שמטמא מדין מגע ואוהל מ"מ הוי חומרא גבי זב אבל גבי כלי מכלי לא שייך משכב ומושב יוכיח שמיטמא מזב מדין משכב ומושב דלא שייך בזה חומרא במשכב ומושב ולא שייך יוכיח אלא אי הוי מיטמא בזב ולא במת אותו טומאה שרוצים ללמוד מפץ במת ודו"ק:

(שם) ד"ה והא וכו' וי"ל וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה לתרץ דמ"ש התוס' דהאי ק"ו וכו' כוונתם הק"ו משרץ ולא נ"מ אם הק"ו הוא ע"י פכין קטנים או ע"י סאה ותרקב מ"מ ילפינן משרץ פשוטי כלי עץ לטומאת ז' ולא אמרינן די' וגם לפי תירוץ ב' של התוס' דברייתא איירי נמי במפץ של עץ מ"מ נקטה ק"ו מפכין כדי ללמוד נמי מפץ של שיפה ושל גמי ואה"נ דשל עץ שפיר ילפינן משאר כלים לחוד והגמרא לא דקדק בכך כיון דמ"מ משרץ ילפינן לה וכמ"ש ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה מי לא עסקינן וכו' והא כל דבר טומאה וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד יש ליישב קושייתו דודאי יש חילוק גדול בין אי מיטמא מה שבתוכו משום אוהל המת ובין אי מיטמא ע"י הכלי אם יש כלים בתוך הכ"ח ל"מ אי נימא דאפילו אי כ"ח הי' מקבל טומאת מדרס לא הי' נעשה אב הטומאה אי הטומאה הוא ע"י הכ"ח היו הכלים טהורים דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ואפילו אי נימא דאי כ"ח הי' מיטמא במדרס הי' נעשה אב הטומאה מ"מ לא הי' מה שבתוכו אלא ראשון אבל אי מיטמא משום אוהל המת נעשים אב הטומאה ואם הם כלי מתכות נעשים אבי אבות דחרב הוא כחלל בטומאת מת וקאמר רחמנא דאם אין צמיד פתיל עליו טמא הוא מאוהל המת ודייקינן הא יש צמיד פתיל עליו אינו טמא מאוהל המת ואה"נ דטמא משום הכלי לכן הוכרח רש"י לפרש דכלי טמא אינו מציל וטמא מה שבתוכו משום אוהל המת ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה מי לא וכו' ור"י מפרש וכו'. עיין מהר"ם ער והכי דייק רבא דכ"ח וכו' לא יציל אע"כ אין וכו' בכל ענין וזה אינו וכו' כצ"ל ולענ"ד כוונת ר"י דדוקא כשיכול לקבל טומאה מגבו אינו מציל בפני הטומאה ומדרס מקרי טומאה מגבו אבל היסט מקרי טומאת תוכו וכמ"ש התוס' לעיל ולכן אע"פ שיכולה לקבל טומאת היסט מציל בפני הטומאה ולא בא ר"י להוסיף על פיר"ת אלא דלא ניחא לי' דאע"ג דנטמא דרך גב יש לנו לטהרו דכיון שכבר נטמא אין לחלק בין דרך גב ובין דרך תוך אלא היכי שראוי לקבל טומאה ולא נטמא שייך לחלק בין היכי שראוי לקבל טומאה דרך גב ובין דרך תוך. ומה שהשיגו מהרש"א ומהר"ם על הגהות מהרש"ל דאי יחוד טמא נ"ל שגם לגי' מהרש"ל ר"ל דאי ע"י יחוד טמא כשתשב עליו אח"כ ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה ואחת באמצע וכו'. עיין מהר"ם ולענ"ד מ"ש רש"י שרוח זו זרועה צפון ודרום וכו' אין כוונתו על שורת הזרע דא"כ אם הי' זורע גרעין אחד במזרח הערוגה קרוב לצפון או לדרום הי' אסור ומשום שריבה בזרע מותר זה לא מסתבר ודוקא היכי שנעשה שדה בפ"ע אמרינן (בדף פ"ה ע"ב) שמותר אבל בכה"ג דלא נעשה שדה בפ"ע לא מסתבר לומר כן אלא כוונת רש"י על רוחות הערוגה שזה זרוע על הרוח ההולך ממזרח למערב וזה על הרוח ההולך מצפון לדרום אבל בזרעים שבאמצע כיון דאלו לא זרע אלא גרעין א' סמוך למזרח או למערב בלא הרחקת ג"ט אסור כ"ש כשהוסיף וזרע שורה ארוכה ודו"ק וצ"ע:

(שם) תוס' ד"ה ארבע וכו' ועוד דהתם וכו'. עיין במהרש"א שמחק תיבת ועוד ולא ידעתי לפ"ז למה לי כלל גמרא דפרק כ"ה הא משם לא מוכח כלל אלא מגמרא דקידושין לחוד ודו"ק:

(דף פ"ה ע"א) ד"ה וקים להו וכו' וי"ל דסברא וכו'. לכאורה אינו מובן דהא השתא אינו זורע אלא גרעין א' בכל קרן וא"צ לדקדק אלא באותו גרעין וא"כ השתא נמי צריך לדקדק בגרעין א' שהוא הגרעין האמצעי וי"ל דהשתא אם יהיה קשה לו לדקדק בגרעין האמצעי לא יזרע באמצע ממש שאין שם אלא ג' טפחים מצומצם מהזרע אשר באמצע הערוגה אלא ירחיק קצת לימין או לשמאל ויתוסף קצת אלכסון ולא יצטרך לדקדק אבל כשלא יהי' בערוגה רק באלכסונה ששה טפחים ע"כ יצטרך לדקדק דאל"כ לא יזרע כלל ודו"ק:

(שם) ד"ה חוי וכו' אינו דורש כלום. נ"ל דצ"ל כולם ור"ל שאם הי' דורש טעם לז' עממין הי' דורש טעם לכולם ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה והא איכא וכו' כזה וכו'. הציור מבואר בדפוס והוא ממהר"ם והנה מזרעים שבקרן דרומית מערבית של ערוגות המזרחים לזרעים שבקרן מזרחית דרומית של ערוגות האמצעיים וכן מקרן צפונית מערבית של המזרחיים לקרן צפונית מזרחית של אמצעיים אין הפרש רק ב' הגבולים וכן מאמצעיים למערביים ומדרומיים לאמצעיים ומאמצעיים לצפוניים אלא שאלו נזרעים מזרח ומערב ואלו צפין ודרום כמבואר בהציור ובזה אין איסור כמ"ש רש"י במשנה ולא בא לעשות הפרש חק הנזרעים מזרח ומערב זה מזה ובין הנזרע. ודרום זה מזה ודו"ק:

(שם) ד"ה בממלא וא גם בזה הציור מבואר בדפוס והנה לכל ק הי' אפשר לזרוע בערוגה שבמזרח ושבמערב ערוגה זו צפון ודרום אלא שלא יהי' כדי הפרש בין זרע שבאמצע רוח מזרחית של ערוגה זו לבין זרעים שבערוגה המזרחית וכן בין זרע שבאמצע רוח מערבית לבין ערוגה המערבית וכן הי' אפשר לזרוע בערוגה שבצפון ושבדרום מצפון לדרום אלא שלא יהא כדי הפרש בין זרעים שבערוגה זו לבין זרע שבאמצע רוח צפון של ערוגה הדרומית וכן בין זרע שבאמצע רוח דרום של ערוגה הצפונית ומ"מ יכול לזרוע בערוגות שבצפון ושבדרום הכל מצפון לדרום אלא דא"כ לא יהי' בהם ה' מיני זרעים ורב לא אמר ערוגה שבחורבה אלא שא"א לזרוע בערוגות שבצדה ה' מיני זרעים אבל בערוגות שבמזרח ושבמערב א"א לזרוע כלל מפני הזרע שבאמצע רוח מזרחית ומערבית של שורה זו כנ"ל ועמ"ש לקמן בעזה"י בע"ב ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה אמר רב וכו' שיוכל עדיין לזרוע וכו'. עיין במהרש"א בכל דבור זה. והנה שני ציורים הראשונים נמצא במהר"ם [ובגמרא ציירו הציור הראשון של מהר"ם על ממלא את הקרנות והוא טעות וצריך לציירו אחר אלא שיעור ב' הגבולין או אחר ב"ט וחומש בכל קרן ואחר כאשר תצייר צריך לצייר כציור הב' ברש"י וכ"ה במהר"ם] והציור השלישי בדבור גרעין אחד בכל קרן החיצונות כו' כצ"ל הוא כזה $ציור בספר$ והציור הד' הוא כזה $ציור בספר$ עוד כ' המהרש"א בדבור שיוכל עדיין כו' עד ה' טפחים. ר"ל ג טפחים אורך חצי ערוגה חיצונה ושם הוא רחוק מהזרע אשר בערוגה הפנימי' רוחב ב' גבולים שהוא ב' טפחי' הרי ה' טפחי' בעיקו' כזה $ציור בספר$ והעיקום הזה קורא באלכסון ומ"ש והמרובע ממנו ר"ל קו השוה מקצה ערוגה החיצונה עד קו השוה זרע ערוגה הפנימית כ"ה כוונתו אבל תמהני מ"ש שהוא ג"ט במכוון דכיון שקו האורך הוא ג' טפחים ע"כ קו השוה מקצה ערוגה החיצונה עד זרע שבקרן ערוגה הפנימית שהוא אלכסון של ג"ט אורך וב"ט רוחב הוא יותר מג' טפחים וכפי חשבון התשבורת יש לערך ג' טפחים וג' חומשין עיין תוספות יו"ט פ"ה דכלאים במשנת הנוטע ירק דוק ותשכח וממילא לא קשה מה שהקשה מהרש"א אח"כ פן לא ידקדק וכו' כיון שיש ג' חומשין יותר. ומ"ש מהרש"א וי"ל וכו' נ"ל דכוונתו לפי מה דמסיק גזרה שמא ימלא את הקרנות צריך כאן ב' גזרות שמא ימלא את הקרנות