גנזי יוסף לג

(שם) ד"ה וטובלן וכו'. אבל בריש במה אשה וכו'. עיין מהר"ם עד לאשמעינן נמי שאר דיני אשה. נ"ל דר"ל אבל גבי כלים לא אשכחן דינים יותר מזה אכן לענ"ד פירושו דחוק וכי כיון דאשמעינן עוד דין מדיני אשה צריך כי רוכלא למיחשב כל דיני אשה ולענ"ד י"ל בפשיטות דחילוקי דינים אלו באיזהו כלים יוצאה בהמה או אשה חילוקי דיני כלים הוא דאם הכלי כזה מותרת הבהמה או האשה לצאת בה ואם הוא כתבנית זה אסורים ואינו תלוי בבהמה או באשה לכן מקרי דיני כלים ולא דיני אשה ועיין בבעה"מ ודו"ק:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה לתקן וזו היא תיקונו לצורך בהמה. מלשון זה משמע דכשרוצין ליחדו לבהמה צריך לרתכן ולרחבן ולפ"ז ע"כ שיר של בהמה דרכו להיות הנקב רחב והתוד"ה בשריתכן לא כתבו כן ונלענ"ד דבהא יש ליישב קו' התוס' לעיל ע"א ד"ה בבאין על רש"י דרש"י הוכרח לפרש שנטמא בעודו עומד לאדם דלפי אוקימתא בשריתכן ע"כ צריך שינוי מעשה ליחדו לבהמה וס"ל דבשינוי זה בטלה מתורת קבלת טומאה ולא אמרינן דשינוי מעשה לתקן לא הוי שינוי אלא לענין ליטהר מטומאה שנטמא כבר והתוס' לשטתם דלא ס"ל שצריך כאן שינוי מעשה לתקן לבהמה ולא ס"ל לחלק בהא ויש להם פירוש אחר אהא דמעשה לתקן ועיין במהר"ם מ"ש בפי' מחוללין לפי' הר' פורת ודו"ק:

(דף נ"ג ע"א) תוס' ד"ה אילימא וכו'. וי"ל דמרישא וכו', כ' מהר"ם פירוש דהוי ניחא לן וכו' ע"ש ר"ל אבל השתא דדייק מסיפא לאיסורא ע"כ רישא לדיוקא וא"ל נימא איפכא רישא לגופא וסיפא לדיוקא דא"כ כל דין דסיפא א"צ כלל לגופא אבל אי רישא לדיוקא היינו האי בזמן שהיא קשורה אבל עיקר דין דיוצא במרדעת שפיר צריך לגופא ועיין במהרש"א ודו"ק:

(שם ע"ב) גמרא אין אדם דאית לי' מזלא וכו'. עיין במהרש"א עד וקשה דא"כ וכו' ולענ"ד לק"מ דכיון דמ"מ שניהם יוצאים בקמיע המומחין להם אע"פ שיש לאדם הרבה קמיעות מומחין ולבהמה אין כ"כ הרבה קמיעין מומחין זה לא נקרא חומר בבהמה מצד הדין ודו"ק:

שם) אמר מר וכו'. עיין מהר"ם עד ולפי פירושו של ר"י שכתבו וכו' לשנויי דרב יהודה צריך לאוקמי וכו' רב יוסף בשנויי וכו' פי' דבלחלב אפילו וכו' כצ"ל, ועיין במהרש"א ובמהר"ם והנלענ"ד להוציא מדבריהם הפי' בקיצור דרב יהודה לא ס"ל לחלק דלחלב הוו משאוי לר' יהודה אלא הוי ס"ל דטעמא דאוסר ר' יהודה לחלב משום דלא מיהדק ופשיטא שגם ת"ק מודה דהיכי דלא מיהדק אסור אלא דס"ל לת"ק שגם לחלב הוי מיהדק ור' יהודה ס"ל דלחלב לא מיהדק שפיר וכמ"ש מהר"ם לכן לא מקרי מיהדק לכן מתרץ רב יהודה הא דמיהדק וכו' והיינו בין לת"ק ובין לר"י ולת"ק מיירי דלא מיהדק כלל ולר' יהודה דלא מיהדק שפיר ורב יוסף לא ניחא לי' לאוקמא ברייתא דאוסר בלא מיהדק וכמ"ש מהר"ם גם לא ניחא לי' שיפלגו ת"ק ור' יהודה איזהו מקרי מיהדק לכן ניחא לי' לאוקמי כתנאי או דתרוייהו כר' יהודה ומודה לת"ק דלחלב נמי הוי מיהדק אלא דמ"מ הוי משאוי לכן דקדק רש"י וכ' דליבש מיהדק שפיר וגם לא הוי משאוי ולחלב הוי משאוי ולא כ' דלא מיהדק שפיר אלא משמע דבהא שוה לחלב כמו ליבש דמיהדק שפיר אלא דהוי משאוי וברייתא דשלא יסרטו דדיהן לרב יוסף א"ש דג"כ צורך גופה היא ודמי ללייבש אבל לרב יהודה אי לא בעי לייבש ע"כ לא מיהדק שפיר וצ"ל דבחול היו עושין להם כיסין אלו ולא בא אלא להודיע דעושין לפעמים כיסין שלא יסרטו דדיהן ומ"מ אי לא בעי לייבש החלב אסור לצאת בו בשבר אכן לפי' ר"י בתוס' ע"כ גם לרב יוסף ס"ל לר' יהודה דלחלב ודאי לא מיהדק שפיר וכמ"ש מהרש"א ומהר"ם ע"ש ודו"ק. ועיין במהרש"א ברש"י ד"ה ליבש עד דהיינו מתוך הברייתא נ"ל דר"ל דמתוך הברייתא ודאי מוכח לפרש הטעם משום דלא מיהדק אבל ליבש או לחלב דמתניתין לא משמע כן וא"כ יותר טוב לאוקמא כתנאי או כאן ליבש כאן לחלב משום משאוי כמתניתין ודו"ק:

(דף נ"ד ע"ב) רש"י ד"ה מתנו וכו'. עיין מהר"ם עד בכולי סדר מועד וכו' יחד הוו מתנו וכו' כצ"ל:

(דף נ"ה ע"א) ד"ה ה' אלקי אברהם יצחק וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) גמרא דוד ושלמה ויאשיהו סימן כצ"ל נ"ל. וסימן הזה צ"ל לעיל קודם אמר ר' שמואל וכו' כל האומר ראובן חטא וכו':

(שם) רש"י ד"ה אחת של שכינה וכו'. עיין מהרש"ל ומהר"ם ולענ"ד מלשון רש"י בחומש לא משמע שהיו ב' מטות אלא על מטה שעלה עלי' יעקב הי' גם השכינה עלה ואפשר שגם מ"ש רש"י כאן מעמיד מטה לשכינה ר"ל דהמטה שהי' מעמיד לאשתו הי' מזכיר עלי' השכינה והי' גם השכינה עולה שם ולכן באיזהו אהל שראה השכינה הי' לן שם ומ"מ נקרא שתי מצעות כיון שהיו שתיהן על המטה ההוא אע"פ שהי' מטה אחת ודו"ק:

(שם) ד"ה והכתיב מעבירין וכו'. עיין מהר"ם עד וראיתי מי שמפרש וכו' והוא המהרש"א ונלענ"ד דכוונתו שגם מזה שלא נזכר שם חכם זה בשום מקום הוכיח רש"י דל"ג להא מלתא ואין זה שם אמורא כלל אלא שם תלמיד אחד ששמו כן הוא הוסיף כן בגמרא וכתבה בשם עצמו וטעות הוא ודו"ק:

(דף ג"ו ע"א) תוס' ד"ה ליקוחין וכו' אע"ג וכו'. מדברי רש"י נראה שמפרש לקוחין יש לך בה אלקיחה ראשונה כשהי' אורי' קיים דאז קדשה ותפסי אז הקידושין אכן התוס' משמע להו לפרש ליקוחין יש לך עתה אחר שנהרג אורי' ולא ר"ל דתפסי בה קידושין דאפילו זינתה עמו ברצון תפסי בה קידושין דאין כאן אלא חייבי עשה אלא ר"ל דמותרת לו ודו"ק:

פרק ו' (דף נ"ז ע"א) רש"י ד"ה הא נמי וכו' כדקיי"ל רובו וכו'. ואע"ג דמשמע דלא מיירי כאן מרובו סמך רש"י אמאי דסיים התם דגזרו אמיעוט המקפיד משום רובו המקפיד וכן מ"ש רש"י אח"כ אהל"מ לא אתי לאפלוגי כוונתו ג"כ דה"ה אגזרה זו לא פליג ודו"ק:

(שם) ד"ה חבקין וכו' שאין מוזהבות וכו'. נראה דכוונתו ליישב קו' התוס' ע"ב ד"ה הכא דהא דמשמע במתניתין דטעמא דקטלא משום דלמא שלפא ומחוי' מיירי במוזהבות כמ"ש רש"י לקמן (דף נ"ט ע"ב) ד"ה מנקטא פארי ואפשר דמיירי ברפוי או אפשר דאין דרך לחנוק עצמה בו וכאן מיירי באין מוזהבות דדומיא דחוטין שבאזניהם קתני ולאו לתכשיט עבידן ולכן צריך לטעם חציצה והתוס' לא ניחא להו לחלק בין קטלא לקטלא ולכן תירצו בדרך אחר. ולפי מ"ש רמ"א ביו"ד סי' ר"א ס"ד דמוזהבות אפילו רפויין חוצצין אפשר לומר דמש"ה כ' רש"י שאין מוזהבות אכן מדברי רש"י ד"ה הא נמי שחלק על רבותיו משמע דלא ס"ל כן ועיין בס"ט שם ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה השתא קשה וכו' וחוטי שער נמי וכו' ולא ביארו טעם הדבר ועיין בריטב"א שמחלק בין קשה מעט לקשה הרבה ואפשר שזהו כונת התוס' ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה אי כבלא וכו' ולקמן דפירש"י וכו' עיין במהרש"א עד מתניתין דהתם למאי