גנזי יוסף כג

מהרש"ל ומהרש"א ונ"ל שהי' קשה להם אמאי כתבו התוס' דלא אתסר האתרוג בספק שמיני אלא משום דאתקצי ביה"ש של ז' הא כתבו התוס' דכיון דלא מתסר ביה"ש אלא משום ספק יום לא אתקצי בכך כולי יומא וגם ל"ל טעם זה הא בלא"ה שמיני הוא ספק ז' לכן הגי' מהרש"ל ולא אתסר בשמיני משום וכו' וקאי לבני א"י דלא נאסר להם האתרוג בשמיני משום דאתקצי ביה"ש של ז' הואיל ולא אסר ביה"ש אלא משום ספק ז' ומהרש"א מפרש גירסא שלפנינו דמטעם דשמיני הוא ספק ז' לא הי' נאסר בח' כיון דמ"מ אינו נוטל בח' כמו הפריש ז' אתרוגים לז' ימים שכל א' אוכלו ביום השני אלא משום דאתסר ביה"ש של ספק ז' ספק ח' וזה לא שייך בהפריש ז' אתרוגים לז' ימים כיון דיום השני אינו יו"ט ומ"מ לבני א"י לא מתסר מטעם זה כיון שהוא מחמת יום שעבר אבל לדידן כיון שהוא גם ספק ז' מועיל גם זה דאתסר ביה"ש לאסור בח' או משום גזרה דסוכה אלא לא נאסור גם בט' כיון דבח' גופי' לא נאסר אלא משום כיון דאתקצי לביה"ש ועיין בא"ח סי' תרס"ה ודו"ק. וע"ש במהר"ם עד של מוצאי שביעי ותחלת וכו' יו"ט אחרון ככל וכו' דמוצאי שמיני חייב וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה סוכה תניא וכו' אפילו נפלו ואפילו בח"ה. כ' מהרש"א לצדדין קאמר וכו'. ועיין בא"ח סי' תרל"ח ס"ב דאפילו נפלו ובח"ה אסורים וצ"ל דכיון דאיכא ב' טעמים אפילו אפילו נפלו ובח"ה אע"ג דלא שייך ב' הטעמים לא רצו לחלק שלא נטעה להתיר היכי דלא שייך חד טעמא ודו"ק:

(שם) ד"ה רב אמר וכו' אע"ג דשמואל גופי' סבר וכו'. מפורש בתוס' מנחות (דף מ"א ע"ב) דמיירי שאין לו ציצית אלא לטלית אחד לכן מוטב שיטיל אותם בבגד שרוצה להתעטף בו ע"ש:

(דף כ"ג ע"א) ד"ה מריש וכו' דנפיש נהורי' טפי. כתב מהרש"א דהיינו דמסיק וכו' נראה שמפרש דמ"ש התוס' דאנר חנוכה קאי קאי אמסקנא דבעינן טעמא בשמן זית דצלול נהורי' דהיינו נפיש נהורי' ולולי טעם זה הוי אמרינן דשמן שומשמין יפה ממנה דוקא אנר חנוכה קאי אבל נר שבת לא צריך טעמא דצלול נהורי' דבלא"ה שמן זית מצוה מן המובחר שנמשך אחר הפתילה טפי אכן עוד אפשר לפרש דהתוס' מפורשים דמשיך נהורי' היינו דנפיש נהורי' שמאיר יותר ומ"מ אין זה ענין לנמשך אחר הפתילה דנמשך אחר הפתילה היינו שאינו נכבה ונפיש נהורי' דהיינו שבעת שדולק מאיר יותר ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה גזרה וכו' דאביי ורבא לקמן וכו'. עיין במהרש"א עד בי"ט כפיר"י לקמן וכו' כצ"ל. וע"ש במהר"ם ד"ה הקשה וכו' עד שמן תרומה שנטמא וכו' כצ"ל:

(דף כ"ד ע"א) רש"י ד"ה מה תפלה וכו' דהא כולה וכו'. ק"ל דכיון דלא ידעינן דתפלה בהודאה אלא משום דכולה מלתא דחנוכה עיקרה להודאה נתקנה א"כ מהאי טעמא גופא נוכל לידע שגם בברהמ"ז בהודאה ולמה לו למילף ברהמ"ז מתפלה ואפשר דה"נ קאמר דבתפלה ידע דמזכרינן בהודאה וא"ל רב ששת כשם דבתפלה מזכרינן בהודאה משום דלהודאה נתקנה מהאי טעמא גופא גם בברהמ"ז בהודאה או אפשר דבתפלה פשיטא לי' דבתפלה שייך להלל ולהודאה דהא מהאי טעמא פשיטא לי' דמזכיר בתפלה אבל בברהמ"ז דלא מזכיר אלא משום פרסומי ניסא וכ"ש לפי' התוס' דליכא פרסומי ניסא כולי האי סבר דמזכיר כמו בר"ח ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה ולית הלכתא וכו' ואומר ר"י וכו'. נ"ל דמ"מ הוצרך לומר אהא דרבא טעמא דאפילו בשבת נמי לא צריך דברכת מגן אבות הוא במקום חזרת התפלה וביו"ט איכא תפלת לחש וגם חזרת תפלה בשחרית ומוסף ומנחה לכן אם הי' בדין שירד לפני התיבה בערבית בשבת הוי אמרינן יום הוא שנתחייב בד' חזרת תפלות ודו"ק:

(שם) ד"ה איכא בינייהו וכו' וטעמא דת"ק וכו'. עיין במהרש"א עד לקושייתם דא"נ לא וכו' כצ"ל:

(דף כ"ה ע"א) ת"י ד"ה וע"כ אית לי' וכו' אמלתא דאיכא ק"ו וכו'. נראה שבא ג"כ לדחות פירוש הר"י פורת ולהוכיח דע"כ רבא ס"ל שיש ביו"ט עשה ול"ת ואע"ג דהר"י פורת ס"ל דליכא ק"ו ס"ל להת"י דאע"ג דנדחה ק"ו דצרעת מ"מ ע"כ איכא ק"ו שכתב ר"י מנדרים ונדבות וא"כ אפילו לא גרסינן דאתיא בק"ו מ"מ כיון דע"כ איכא ק"ו מנ"ל דאתי קרא למעט מילה דלמא לא ממעט אלא נותר דליכא ק"ו אע"כ דמאי דליכא ק"ו א"צ למעט דהוי יו"ט עשה ול"ת ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה ולא מילה וכו' וקשה לר"י וכו'. עיין מהר"ם עד רבא בעצמו לא בשביל וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה הא בחול וכו' ולא משכחת עצים וכו'. עיין מהר"ם עד בשמעתין דאסרינן גבי וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה הדלקת נר וכו' אבל מהדלקת נר גופי' וכו' עיין מהר"ם נראה שבא לתרץ הא פשיטא דלא פריך מהדלקת הנר גופי' דהא אדליק וכוונתו דאי אסרינן לי' בעטרן יכין לו שמן אחר וידליק בו משא"כ אי שרינן לי' בעטרן פעמים שלא יכין לו שמן אחר אלא עטרן וכשיבא להדליק בו ירגיש בריחו כי רע הוא ולא ידליק בו ושמן אחר לא יהי' מוכן בידו ולא ידליק כלל. אכן לענ"ד נראה לפרש בפשיטות יותר דדברי רבא שמא יניחנה ויצא הם כפשטן שיצא מהבית אחר שהדליק אלא שהי' אפשר לפרש דברי אביי ויצא שאין הנר חובה כלל ולא הוי ידעינן לחלק בין עיקר הדלקה ובין סעודה במקום נר לזה פירשו לנו התוס' שלא נימא כן אלא גם לאביי עיקר הדלקה חובה היא אלא שמחלק בין עיקר הדלקת הנר ובין סעודה במקום נר דלאו חובה היא ודו"ק:

(שם) ד"ה חובה וכו' ומים אחרונים וכו'. נ"ל דר"ל שגם שם לא מש"ה קרי לה חובה דמטעם זה אין טעונים ברכה אלא משום דחמירי מראשונים לאפוקי היש שרוצים לומר דס"ל דמש"ה קרי לה חובה לומר שאין טעונים ברכה לכן לומדים משם לכאן והתוס' ס"ל דשם טעם אחר שאין טעונים ברכה כדמסקו ודו"ק:

(שם) ד"ה סדין וכו' אמר רבי וכו'. עיין מהר"ם עד א"כ כל הני שמתמיהין וכו' כצ"ל:

(דף כ"ו ע"א) ד"ה אין מדליקין וכו' דתנן וכו'. לפי מ"ש התוס' שם דרישא דמתניתין בכל מערבין מיירי בעירובי תחומין אפשר לומר דסיפא מערבין לישראל בתרומה מיירי ג"כ בעירובי תחומין ואין ראיה דמותר בהנאה דאפשר טעמא דלא מקרי הנאה דמצות לאו ליהנות נתנו כמ"ש התוס' (דף ל' ע"א) ד"ה ככר וכיון דחזי לכהן הוי סעודה הראוי' ומערבין בה אכן משמע להו דמערבין דסיפא מיירי גם בעירובי חצרות או משמע להו דנקיט ברישא מערבין וה"ה דמשתתפין שיתופי מבואות דלא שייך מצות לאו ליהנות נתנו וס"ל להתוס' כדעת הטור שהביא המ"א בסי' שפ"ו ס"ק י' דאע"פ שאין זה דרך הנאתו חשובה הנאה אכן לדעת הרמב"ם והרשב"א ומ"מ בשם רוב המפורשים שהביא המ"א שם אין ראי' דמותר בהנאה דאפשר אע"ג דאסור בהנאה כיון שלא הוי בדרך הנאתו שרי גם בעירובי חצרות ויותר נראה דדוקא בנדר ס"ל שלא כוון לאסור על עצמו אלא בדרך הנאתו אבל בדבר שאסור בהנאה מעצמו אסור בכל הנאות ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה איכא בינייהו וכו' סבר דרב ברונא וכו' כצ"ל. וע"ש במהר"ם עד לא הוי ס"ל להאי תנא בשום דבר וכו' כצ"ל:

(שם) תוס' ד"ה א"ב וכו'. עיין במהרש"א עד אפילו