גנזי יוסף כב

אע"פ שהדרבן טמא משום חרב הוא כחלל אין המרדע בית יד ועיין במשניות דכלים ואהלות ודו"ק. ומדברי התוס' אלו מבואר דס"ל דחרב כחלל לטמא גם באוהל אכן אין כן דעת הרמב"ם פ"ה מה' טומאת מת הי"ג דס"ל דאינם כמת אלא לענין לטמא אחרים במגע שיהיו אב הטומאה אבל אינם מטמאין אחרים באהל ולא במשא ע"ש ודו"ק:

(שם) ת"י ד"ה והשתא וכו'. ולא ידעתי מנ"ל דשפיר אפשר לומר דדוקא כשרוצה לעשות משקה אז שכיח שיבצור לקופות מזופפות וניחא לי' במשקה הנסחט מהם אבל הבוצר לעשות צמוקים כיון שאינו רוצה כלל לעשות משקה לא שכיח שיבצור לקופות מזופפות ואפילו בוצר לקופות מזופפות לא ניחא לי' במשקה כלל וגם הרמב"ם פי"א מה' טומאת אוכלין כ' דדוקא בוצר לגת ואע"ג שכ' טעמו של רבא ושל ר"נ עיין בכ"מ דכוונתו גם על טעם זה ודו"ק וצ"ע:

(שם) תוס' ד"ה גוזרני וכו'. עיין מהר"ם עד לאחר אציצה וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה אי חשידי וכו'. עיין במהרש"א ונ"ל דכוונתו ליישב לשון רש"י לפי גירסת הספרים אלא אמר רבא ישראל כיון וכו' ועיין מהרש"ל ומהר"ם ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה דלמא משהי וכו' וי"ל כיון וכו'. עיין במהרש"א עד דהיינו למסקנא וכו' משמע לכאורה דתירוצם קאי למסקנא ואינו מובן שהרי כתבו התוס' כיון דאין נאכלין לזרים ולפי המסקנא הול"ל שאין נאכלין אפילו לכהנים ועוד דא"כ עדיין אין מיושב קושייתם לס"ד לכן נ"ל דכוונתו דודאי תירוצם קאי גם לס"ד אלא שדקדקו לכתוב לשון שמטהרין לרמז שלפי המסקנא גם לכהנים אסור ואין ריוח אלא שמטהרין כנ"ל ודו"ק:

(שם) גמרא א"ה לר"מ תשסרי הויין. נ"ל דלא ניחא לי' לומר כר"ט ס"ל דלא שביק חכמים ועביד כר"ט אבל לחכמים דר"ט לא קשה י"ט הויין דדלמא כר' יוסי ס"ל ודו"ק:

(דף י"ח ע"ב) גמרא גזרה שמא יחתה בגחלים וכו' עיין מהר"ם עד ופירש"י כדי וכו' כצ"ל. ובעיקר קושייתו לא ידעתי מה קשה לו הא (בדף ל"ח ע"א) איתא דגזרו על המשהה בין בשוגג בין במזיד שלא יבא לעבור ולשהות במזיד וזהו כוונת רש"י שלא יהנה ממלאכת שבת היינו אדבריהם והשהה ונתבשל בשבת גזרו שלא יהנה ממלאכה זו שלא יבא לעשות כן פעם אחרת ויחתה ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה גזרה וכו' תקשה לי' מתניתין וכו'. הקשה מהרש"א אמאי דלגו פת בתנור ע"ש ולענ"ד נראה ליישב דכוונת התוס' להקשות שגם לב"ש לא ניחא דסתמא תנן אין צולין בשר בצל וביצה ומשמע אפילו בלא כלי אלא מונח האש על הארץ וצולה עליו וכן חררה ע"ג גחלים לא נזכר כלי אבל פת בתנור כיון שהזכיר תנור ניחא לב"ש משום שביתת כלים ולא הי' יכול להקשות אלא לימא ב"ש הוא וניחא להו להתוס' להקשות מאילו דתקשה לי' שגם לב"ש לא ניחא ודו"ק:

(שם) ד"ה דלמא מגיס בה והוי צובע. עיין במהרש"א ולא מצאתי מי שסובר דביורה עקירה ליכא משום מבשל ויותר נראה דאחר שנתבשל ליכא משום מבשל וכמ"ש הרא"ש בפ"ג סי' י"א ובמ"א סי' רנ"ב ס"ק ב' ועיין בחידושי הרשב"א כאן ודו"ק:

(שם) ד"ה התם וכו' וי"ל דמיירי וכו'. עיין במהרש"א עד משא"כ מתניתין וכו'. הקשה בהגהות קרני ראם מה שביתת כלים שייך בבשר בצל וביצה ולענ"ד לק"מ דאפשר לאוקמא שצולין בשפוד או באסכלא וגם התנור אע"פ שאין הבשר נוגע בו מ"מ נצלה על ידו וגם כיון דלא אסיק אדעתי' לאוקמא בבשרא אגומרי ע"כ איירי בכה"ג ודו"ק:

ושם) ד"ה התם וכו' וי"ל דמיירי וכו' כ' מהרש"א והך ברייתא דלעיל וכו' ע"ש ולענ"ד אפשר לומר דס"ל לרב אשי דבקדרה לא מהני טיחה וכמ"ש המ"א סי' רנ"ד ס"ק ג' ואפילו להפוסקים דס"ל שגם בקדרה מהני טיחה היינו משום דלא פסקו כהך לישנא דרב אשי וס"ל דלמר זוטרא ולאידך לישנא דרב אשי אין חילוק בין קדרה לצלי ודו"ק:

(דף י"ט ע"א) רש"י ד"ה מפליגין וכו' וזהו לשון מפליגין וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה שמן וכו' יל"ד לזיתים וכו'. כ' מהרש"א דהך דשום ובוסר לא איירי וכו' ע"ש ונ"ל דכוונתו דרב ושמואל תרוייהו אי כר' ישמעאל אי כר"ע ודוקא באין הקורה והעיגול טעון עליהם שייך לגזור משום סחיטה ובזה פליגי ר"י ור"ע אם יש בסחיטתן אד"א וגזרינן שמא יסחוט או אין בו אר"א ולא גזרינן ולתירוץ השני אי שרי לגמור סחיטתן בידים אבל כשהקורה והעיגול טעון עליהם לא שייך כלל לגזור משום סחיטה ובין לר"י ובין לר"ע מותר בכה"ג אלא כיון דלא חזו ביה"ש שייך בו מקצה ובזה פליגי רב ושמואל ודו"ק:

(שם) בת"י ד"ה הקשה הר"מ וכו' משום סתירת אהל, לא ידעתי מה סתירת אהל יש בכרכי דזוזי וצ"ע:

דף כ' ע"א) תוס' ד"ה איבעיא להו וכו' ומיהו בירושלמי משמע וכו'. ולולי דבריהם נלענ"ד שגם לרש"ק ר"א להקל בא וה"פ דצד התחתון הנראה לתחתית התנור ששם האש ממהר לקרום יותר מהכל ואח"כ מתקרם צד הדבוק לתנור אבל צד הנראה נגד דופן השני וכ"ש צד הנראה למעלה הוא מתאחר להתקרם מהכל וסבר ת"ק עד שיקרמו פני' דהיינו צד הנראה נגד דופן השני ולמעלה ור"א אמר עד שיקרם התחתון ומיבעי לי' אי ר"ל האיך דגבי שמאחר להתקרם טפי מהנראה לתחתית התנור והוי קצת חומרא ועכ"פ מיקל טפי מת"ק דת"ק בעי צד הנראה נגד דופן שכנגדו והנראה למעלה ואי ר"ל צד הנראה לתחתית התנור ששם האש וזה קולא גדולה יותר וזהו כוונת רש"י שכ' או פנים הפונים למטה לחלל התנור לצד האור והיינו כמ"ש ופשט דצד המדובקים לתנור קאמר וכ' רש"י וחומרא היא ר"ל חומרא היא בין הני תרי צדדי האיבעיא אבל עכ"פ מיקל יותר מת"ק וכמ"ש ובלחם הפנים מודה דבעינן עד שיקרם צד הנראה נגד דופן התנור וכת"ק דהכא ודו"ק. וע"ש במהר"ם משמע דהכא ס"ל לר"א וכו' כצ"ל:

(שם) ברש"י בפי' דמתניתין אחריתי וכו'. נ"ל דתיבת אחריתי מיותר ודו"ק:

פרק ב. (שם ע"ב) רש"י ד"ה כיתנא וכו' ונעורת מן הדק שבו. מדברי מהר"ם משמע שמוחק תיבת מן ע"ש:

(שם) תוס' ד"ה אנן וכו' פר"ת וכו'. עיין מהרש"א עד ואם דחקו וכו' נ"ל שהוא ענין בפ"ע ומהרש"ל מחק גם תיבת תיובתא הב' בגמרא ולא גרם אלא בציצית שירא לחוד וכו' ואפשר דלכן הגי' ואב"א פירושא קא מפרש דלא נראה לו למחוק שלא יהי' נזכר כלל אב"א בגמרא וע"ז כ' מהרש"א דמה שמחק תיובתא דרבין ניחא אבל מה שמחק תיובתא הב' לא נודע טעמו ואם דחקו וכו' ודו"ק:

(דף כ"א ע"א) רש"י ד"ה שמחת וכו' דלא כתיב בה להעלות וכו' כצ"ל:

(שם) תוס' ד"ה שמחת וכו' אבל במקדש וכו'. כ' מהר"ם משום דכהנים זריזים הן ע"ש ולענ"ד בלא"ה לא שייך התם גזרה זו דלא שייך אלא כשלוקח מן הכשר ומן הפסול וכורכן זו בזו אז שייך לגזור שמא יקח הפסול לחוד אבל במקדש שלקחו מבלאי בגדי כהונה ולא הי' שם שום א' שיהי' צמר בלא פשתן ולא שייך לומר שיקח הפסול לחוד ודו"ק:

(דף כ"ב ע"א) ד"ה אסור וכו' ולא אחסר וכו'. עיין