גנזי יוסף רב

שלא לזרוע בתוכה זרע הנעקר כמ"ש הרמב"ם שם ה"ח או אפשר דבמקום האילנות אינו מטמא באהל דודאי שם אין מקום הקבר כנ"ל:

(שם) ואמאי לא חייש וכו'. חוזר לפרש דברי הגמרא שמביא ראי' מכאן דאינו מטמא באהל דאי מטמא באהל ע"כ חיישינן שמא יש רוב בניינו או רוב מניינו של מת תחת הקרקע או ע"ג קרקע במקום א"כ היאך מנפח והולך אמאי לא חייש שיהא מת בקרקע ואין נוגע בו א"נ בלא המאהילים ר"ל כשלא ניחוש שיש בקרקע שמא יש בצדדים ע"ג קרקע במקום שאינו מנפח אע"כ דלא חיישינן להכי ונשמע דאינו מטמא באהל:

(שם) ד"ה יש בה וכו' דתניא וכו'. תמהני דמשנה היא בפי"ח דאהלות מ"ג. ומ"ש על לשון בידוע לענ"ד אפשר לומר דכיון שהי' בחזקת טומאה מחמת הציון אין לנו להוציאה מחזקת טומאת אהל כמו בכל שדה מצויינת דמחזקינן לה בחזקת שאבד בה קבר. והנה רש"י לא ניחא לי' לפרש כן ונלענ"ד דק"ל ביש בה אילנות ניחוש שמא היו בה האילנות קודם הקבר לכן כ' דבידוע שנחרש לצורך האילנות דאל"כ לא היו מתקיימין כמ"ש הריטב"א. והנה הראב"ד בהשגות פ"י מה' טומאת מת ה"י פי' אין בו אילנות שניכר שנקצצו דקיי"ל אין מקיימין בה אילנות ונ"ל דכוונתו לתרץ קו' התוס' אמאי ידוע שאבד בה קבר שמא כך נזדמן והתוס' נדחקו בזה ולפי' הראב"ד א"ש ועיין כ"מ ובזה מתורץ נמי מ"ש לעיל שמא היו האילנות קודם הקבר ולפי' הראב"ד ניחא שהיו להם לקוצצן:

(שם) גמרא ר"י אומר עד שיהא שם זקן או תלמיד. לפי' התוס' א"ש דזקן היינו חכם או ת"ח שיודע הדין שאסור לנטוע בשדה שאבד בה קבר ומותר לנטוע בשדה שנחרש בה קבר וכ"כ הרמב"ם שם ולפירש"י קשה מ"ש ת"ח מאחר כל שזוכר שנחרש וצ"ל דזקן היינו זקן ממש שזוכר ותלמיד היינו ת"ח שמקובל כן מרבו דעלי' רמיא כדאמרינן לקמן משא"כ אחר וזהו, כוונת רש"י לקמן שכ' דתלמיד בקי הוא:

(דף ו' ע"א) תוס' ד"ה דאמר מר וכו' כי אין הטומאה בפחות מן הציון וכו'. נ"ל דכוונתם דברוח א' אע"ג דאין מעמידין הציון על הטומאה ע"כ מציינין כל סביבות הטומאה דאם לא יציינו אלא מצד א' סמוך לטומאה הבא מצד השני ילך על הטומאה עד שיבא אצל הציון או מציין על כל מקום הטומאה עם כל סביבותיה נמצא דכאן שנמצא מצויין מצד א' ולא כמו עיגול או מרובע סביב שיהא נראה שהטומאה באמצע ע"כ הטומאה תחתי' וציינו כל מקום הטומאה עם כל סביבותי' אבל כשהציון בארבעה צדדי השדה אמרינן שציינו סמוך לטומאה מארבעה צדדי השדה וממילא לא ילכו בכל השדה שכולה מקום טומאה ותחת הציון טהור ולגי' דאמר מר אין מרחיקין נותן טעם למה כל השדה טמא ולא אמרינן שאין טומאה רק באמצע השדה ומותר לילך סמוך לציון מצד השני וכמ"ש הריטב"א ודבר תימה הוא דהאיך ניקל מספק ועד כמה ניקל שיהא מותר לילך ונ"ל דס"ד דאין דרך להיות טומאה בסוף השדה ממש ועכ"פ בסוף השדה ממש סמוך להציון מותר לילך אבל כיון דאין מרחיקין ע"כ הטומאה בסוף השדה ממש כנ"ל:

(שם) ד"ה שיש בה וכו' י"ל דלא פליגי. נ"ל דר"ל דר' יוסי מודה דדי כשימעט וא"צ לבור:

(שם ע"ב) ד"ה צדין וכו' תימה וכו'. משמע דס"ל דמה שחופר גומא לא הוי עבודת קרקע ועיין בר"ן ובתוספות יו"ט:

(דף ז' ע"א) גמרא ומרדה האדמה ר"ל שמנענע אילך ואילך ונמצא גומא נעשית מאליה כ"כ הר"ב ע"ש:

(שם) תוס' ד"ה תניא וכו'. כ' מהרש"א אבל גירסתם אינה מבוררת לן ע"ש ולענ"ד גי' היא גירסת הרי"ף והרא"ש כשאמרו בשדה הלבן כדרכו לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוכה לשדה אילנות וכו' וכ"מ מדברי הריטב"א שגרס כן ע"ש ונסתפקו התוספות אם הוא תנא שלישי וחולק על ת"ק ועל ר' יהודה או שמפרש דברי ת"ק ור"י פליג גם בסמוכה לשדה אילנות או שמפרש דברי ר"י דר"י ס"ל שלא אמרו כדרכו אלא בסמוכה לשדה אילן לכן פליג את"ק שמתיר אפילו בסמוכה לבית השלחין ולא גרסו סמוכה לעיר ונ"ל דסמוכה לעיר דמי ממש לסמוכה לבית השלחין והרמב"ם פ"ח מה' יו"ט ה"ה פסק דמשדה לבן הסמוך לשדה אילן צד שלא כדרכו ועיין בריטב"א ובכ"מ:

(שם) גמרא התם נמי ליסתר ולא ליבני. ר"ל ויהי' ראי' דאפילו שלא במקום סכנה מותר לבנות משום הפסד ממון שהרי בבנין ליכא סכנה ומשני א"כ מימנע ולא סותר והוי גם בבנין כמו סכנה:

(שם) רש"י ד"ה מתניתין נמי דייקא כרב חסדא וכו'. ר"ל דהא דקתני במתניתין דאינו בונה מיירי בגינה ועיין בריטב"א:

(דף ז' ע"א) תוס' ד"ה אמר ר' וכו' מה שפי' בקו' וכו'. בפירש"י שלפנינו לא נמצא בפירוש ואפשר דמשמע להו כן ממה שפירש"י מ"ס צוותא דאשתו עדיף ליה דאפילו מטמא ליה ומשדר ליה חוץ לג' מחנות וכו' ומשמע דמעיקרא לא הי' משולח חוץ לג' מחנות כמ"ש התוס' אח"כ בשמו ולא מסתבר דאינו חושש בזה שיהא משולח חוץ לג' מחנות אע"כ ר"ל שיש לו כנגד זה שמחה דאית ליה צוותא דאשתו שלא הי' לו קודם לכן והא עדיפא לי' אבל לפי מ"ש אח"כ דשניהם משולחין חוץ לג' מחנות אלא דמוחלט צריך פריעה ופרימה שייך לומר דאינו חושש בזה כמ"ש התוס' לקמן ומ"מ אע"פ שחזר בו רש"י ממ"ש דמוסגר אינו משולח חוץ לג' מחנות לא פסיקא להו שחזר בו גם ממה דהוי ס"ל דמוסגר אסור בתה"מ דהא אי הוי אסור בתה"מ הוי ניחא טפי וכיון שלא חזר בו בפירוש מזה אין לנו לומר שחזר בו אבל ממאי דהוי ס"ל דמוסגר אינו משולח חוץ לג' מחנות ידעו שחזר בו בפירוש (שם) כ"ש דמוסגר מותר. נ"ל דכוונתם דלמ"ד מוחלט מותר ולא ילפינן ק"ו מימי ספרו אע"פ שמוחלט צריך פריעה ופרימה כ"ש דמוסגר מותר ולא ילפינן מימי ספרו ועיין במהרש"א ודו"ק:

(שם) ואין מצפה עתה ליטהר כצ"ל:

(שם) ור' קסבר וכו' ולדברי ר' לא תמצא וכו'. נ"ב בשם הב"ח שצ"ל ר' יוסי ואינו מובן לי דלר"י ודאי ניחא דבפירוש ס"ל דלא נמצא רואין להקל ולא להחמיר ולא ק"ל אלא לר' דאמר נראין דברי ר"מ דהא ר' לא ס"ל כר"מ דלר"מ רואין להקל ולא להחמיר ולר' לא נמצא זה:

(שם) ד"ה בהסגר ראשון וכו' לכך נראה דברי ר"י וכו', לפיר"י קשה מהא דאמרינן בטהור כ"ע לא פליגי דלא חזי ליה ועיין מש"ל פ"ז מה' יו"ט הט"ז שהאריך בזה:

(שם) דהא לא שייך לטהרו או לטמאו וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד כוונת התוס' דבתחלת הסגר ראשון כיון שעדיין לא התחיל להסגיר אותו פשיטא שיכול לשתוק כשיראה שצריך לטמאו דלטהרו או לטמאו משמע אחר שכבר הי' נזקק לו וצריך עתה לומר אם לטהר או לטמאו וכ"מ לקמן ע"ב בתוס' ד"ה יש יום וע"ש במש"ל:

(שם ע"ב) ד"ה יש יום וכו' תימה לר"מ וכו'. אינו מובן דהא אמרינן לעיל בטהור כ"ע לא פליגי דחזי ליה ומ"ש חתן מחוה"מ וע"ש במש"ל ואין להאריך:

(שם) ד"ה דבר הרשות וכו' ואין נראה לפרש וכו'. ר"ל דנימא דר"י לא יליף חבילי קש מעצים ואבנים אין נראה לפרש כן דבאמת לר"י גם חבילי קש צריך לפנות