גנזי יוסף רג

כדאיתא במשנה שהביאו התוס' לקמן ד"ה דהא דמ"ש חבילי קש מעצים ואבנים וכי עצים ואבנים כתיב בקרא וכיון דס"ל שצריך לפנות גם מה דלא מקבל טומאה בעלמא ממילא גם חבילי קש בכלל ומדברי התוס' ד"ה דהא משמע שיש קצת סברא לומר דדוקא עצים ואבנים מדהוצרכו לומר דעצים ואבנים לאו דוקא מ"מ לא נראה להו לפרש כן וכמ"ש:

(דף ח' ע"א) רש"י ד"ה ור' וכו' אע"ג דיליף וכו' ובד"ה אבל וכו' דלא יליף וכו'. ר"ל אע"ג דבאמת יליף היינו כיון דכתיב וביום בטומאה דגופיה אבל אי לאו קרא דוביום ה"א דלא יליף טומאה דגופיה מטומאה דלאו דגופיה:

(שם) תוס' ד"ה נפקא ליה וכו' ולפירוש שפירש וכו'. נ"ל דר"ל דלפי מה שמפרש בגמרא טעמא דהוי חידוש דהא עצים ואבנים וכו' ואפשר דכוונתם לפי' שפירשו לקמן לאביי דאמר משמעות דורשין א"ב דר' יהודה לא ניחא לי' למילף מופינו דאצטריך לי' לעצים ואבנים ורבא ס"ל דאע"ג דאיצטריך ופינו לעצים ואבנים מ"מ שמעינן נמי דממתינים לו לדבר הרשות אבל לא נלמוד מזה לטומאה דגופיה דהוי חידוש לענין פינו דוקא ולאפוקי לפי' השני שכתבו לקמן לאביי דתרוייהו דרשינן לא ילפינן כלל מופינו לעצים ואבנים וממילא לרבא דאמר חידוש הוא גם מה דלא ילפינן מופינו הוי חידוש:

(שם) ובעינן נמי שלא יהא יום המעונן. ר"ל גבי מצורע בעינן נמי שלא יהא יום המעונן:

(שם) ומייתי לה התם לגמר דין וכו' כצ"ל וכן במהרש"א ולעיל מזה במהרש"א צ"ל דבעינן ב' עינים:

(שם) משמע דכשהאיסור חידוש וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד הפי' בדברי התוס' כפשטן דהתם אין החידוש מן האיסור אלא מן ההיתר דכיון דאסרה תורה התערובות אמאי אי תרי ליה כולי יומא בחלבא שרי ולכן לא ילפינן מינה חומרא ה"ה הכא שהאיסור חידוש אין ללמוד קולא שוב מצאתי כן בהגהות קרני ראם. תיבת אלא בתוס' שנדפס בין חצאי עיגול הוא טעות דאדרבה הוא גירסא עיקרית:

(שם ע"ב) ד"ה אין חופרין וכו' והא דתנינן כוכין וכו'. נ"ל דר"ל דנקט בכוכין וקברות סתם אין חופרין ומשמע אפילו עם המת בחצר וע"כ מיירי כשאין צריך להם ולא נקיט בצריך להם ואפ"ה דוקא עם המת בחצר ומשמע דבצריך להם בכל ענין מותר:

(שם) ויש לפרש שעושה לצורכו וכו'. נ"ל דהאי ויש לפרש קאי לדחות ראיית הי"מ דמחיים אין רגילות לשנותו כי א"י וכו' אהא כתבו דיש לדחות ראי' זו דעושה לצורכו או לצורך אחר ומתקנו למדתו אע"פ שעדיין חיים ומ"ש אח"כ והא דשרינן וכו' הוא סיום דברי הי"מ דמיירי לאחר מיתה ויש לפרש עוד בדרך אחר אבל זה נ"ל עיקר:

(שם) ד"ה גיהא וכו' וליתא וכו'. ר"ל וע"כ דבקיע לאו היינו נדיין אבל נברכת יכול להיות דהיינו מחמצן:

(דף ט' ע"א) רש"י ד"ה מותרין וכו' כלומר מותר לכתחלה. לא ידעתי מה חידש בזה וצ"ע ואפשר דכוונתו דמותר להתחיל הנישואין (שם) גמרא יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנים לחיי העה"ב מאי דרוש וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) במהרש"א ובד"ה שמח הוא וכו' כצ"ל:

(שם) רש"י ד"ה אנפיקינון וכו' שעושין מזיתים שלא הביאו שליש שלא בישלו שליש. הכל ד"א:

(שם) תוס' ד"ה סטכת וכו'. לא ידעתי מאי חידשו בזה ומאי מפורש שם יותר מכאן ואפשר שלא הי' בגירסתם כאן שמן המור אלא בנות מלכים בסטכת:

(דף י' ע"א) רש"י ד"ה מפסיע וכו' כשיני הכלב ובד"ה כלבתא וכו' דהכי קיימי שיני הכלב וכו'. נ"ל דבשיני הכלב תרוייהו אית בהו שהן רחוקות זו מזו וגם אחד גבוה מחבירו ור' יוחנן שמפרש מפסיע והוא לשון רחוקות זו מזו ס"ל דדי בשינוי זה אבל רבה בר שמואל דאמר סתם שיני כלבתא משמע דבעינן שינוי היותר גדול דהיינו אחת למעלה ואחת למטה:

(שם) תוס' ד"ה כיון וכו' משמע וכו'. ר"ל דאין מותר לסרג או למתח אלא לצורך המועד לכן ס"ל לי"א דכיון דאפשר למלייא במנא לא הוי לצורך המועד ואסור:

(שם) ד"ה ה"ג ר' יהודה וכו' נראה דהעמדה דתנור וכו' כצ"ל:

שם ולקמן בשמעתין וכו'. ולקמן (דף י"א ע"א) מחלק בין ימות החמה לימות הגשמים ופירש"י דלצורך המועד שרי ומשמע דכאן נמי מיירי לצורך המועד וכמ"ש התוס' בדבור שלפ"ז ואפשר דכוונתם דכאן נמי מיירי במעשה הדיוט כמו גבי אין גודלין וכמ"ש הריטב"א שם ע"ש:

(שם ע"ב) ד"ה ואין מונעין וכו' פי' דלסרוקי וכו' עיין במהרש"א ונ"ל שלא הי' בגירסתו תיבת פי' אלא ברפואה דבהמה דלסרוקי וכו' ומפרש שהוא ענין אחד שפירשו דרפואה לא מיירי בגוונא שמותר בשבת ויו"ט וק"ל מפירש"י שמפרש לסרוקי בגוונא דמותר בשבת ויו"ט ואהא כתבו דלסרוקי ג"כ אין נראה כפירש"י:

(שם) ד"ה מוליא וכו' משמע וכו'. לגירסא שלפנינו בתוס' קאי משמע אפי' ר"ג וכ"מ במהרש"א ע"ש:

(שם) רש"י ד"ה מייצינהו וכו' לחוץ אסור [כצ"ל] שעכשיו אינם נתלעים וכו'. ר"ל דאם הי' רוצה לאכלם עכשיו לא הוה צריך למייצינהו דאינם נתלעים כ"כ מהרה אלא כשיהיו מונחים עד לאחר יו"ט יתלעו והוי מתקן לחול:

(שם) תוס' ד"ה פרקמטיא וכו' מסיק זוזי בבני אקרא דשנותא וכו' כצ"ל:

(דף י"א ע"א) רש"י ד"ה ביד וברגל שלוקח בידו עץ ובועטין וכו'. לפי גירסא זו משמע דביד וברגל הוא פירוש למעגילה ור"ל בין שגולל המעגילה בידו ובין ברגלו אבל לגי' הב"ח שמחק תיבות שלוקח בידו עץ משמע שמפרש ביד וברגל ענין בפ"ע ור"ל בין במעגילה ובין ביד או ברגל בלא מעגילה וכ"מ בגמרא דאמר השתא במעגילה אמרת שרי וכו':

פרק ב. (שם ע"ב) תוס' ד"ה רשב"ג וכו' משום פסידא דמשכיר שרינן. נ"ל דאין כוונתם דהוי דבר האבד אלא כוונתם דניחא ליה להמשכיר שתזרע בבכיר אע"ג דלא הוי דבר האבד משום זה כאמרו לו והטעם דשרי דלא נקרא מלאכת האבל אלא מלאכת בעל השדה כמ"ש הש"ך סי' ש"פ ס"ק י"ג ועיין ברא"ש ואין להאריך. ומ"ש וגבי אבלו נ"ל דצ"ל וגבי אבד ור"ל דבדבר האבד דשרי ע"י עצמו ולא די ע"י אחרים היינו כשאין אחרים שיעשו כמותו וזה לא שרי אלא בדבר האבד אבל באריסין וחכירין אם אין אחרים לא יעשו בעצמם כיון שאינו דבר האבד:

(שם) לעיל וכו'. נ"ל דתיבת לעיל הוא רשימה דהאי וי"מ קאי אדלעיל אזיתיו הפוכין דהוי דבר האבד והחילוק שבין פי' ראשון לי"מ דלפירוש ראשון אפילו ימצא אחרים שיעשו כל שלא יעשו כמותו שרי ולהי"מ דוקא כשאינו בנמצא שיעשו כלל אבל אם נמצא שיעשו אפילו לא יעשו כמותו אסור לעשות בעצמו וע"ז כתבו דלהי"מ לא ידענא אמאי מותר בחמרין וספנין [כצ"ל[ הא לעולם נמצא אחרים