גנזי יוסף קצג

לעיל דאתיא כר"ח בן אנטיגנוס קשה שהיו יכולין לומר שהחכם הוא בין ב' בתי מדרשות ממש ויש לו אלפים אמה לכל אחד בקו השוה והמניח העירוב צריך לילך באלכסון ויש לו יותר ומ"ש מהרש"א עוד שהעיר עשוי כקשת נ"ל שצריך לצייר כזה $ציור בספר$ ולפי מ"ש ניחא דלא נ"מ בזה ונקטו באופן השכיח טפי ומיירי כשהחכם יושב בעיר וכמ"ש. ועיין במהר"ם שיף עד ויש לו ב' בה"מ וכו' ונ"ל דהציור כזה $ציור בספר$ ומ"מ לא הבינותי דמה בכך שהאלכסון הוא עודף על ד' אלפים הא קיי"ל שנותנים לו אלכסון ואפשר כוונתו לר"ח בן אנטיגנוס ומ"ש דאין רוצה לילך רחוק בשבת הוא תמוה לענ"ד דלא מצאתי בשום מקום שמחויב לילך דוקא דרך עירובו ופשוט דהמניח עירוב יכול לילך כל שטח שהותר לו ע"י ערובו באיזהו דרך שרוצה. עוד כ' ומ"ש לעביד ככיפה נ"ל דר"ל מ"ש מהרש"א שהי' להם לפרש שהעיר עשוי כקשת ומ"ש הא מעברין העיירות ומשוין אותן אינו מובן לי דהיינו לדר בהעיר העשויה כקשת אבל העיר הסמוכה כשמודד נגד היתר של העיר העשויה כקשת ודאי מודדין עד הקשת ועוד דכשיש בין שני ראשיה ד' אלפים ובין הקשת והיתר יותר מאלפים מודדין לה מן הקשת כמ"ש בסי' שצ"ח ס"ד ויתר דבריו סתומים מאוד וצ"ע. ואפשר לפרש עוד שהביה"מ עומדים באופן שמהעיר של החכם הוא כנגד האלכסון ויש לו אלפים ות"ת אמה וממקום העירוב הוא כנגד קו השוה ואין לו אלא אלפים וכגון שהעיר של החכם היא מרובעת ולא בריבוע של עולם והאלכסון הוא כנגד ריבוע של עולם וכמ"ש בסי' שצ"ח ס"א אלא שא"צ לזה ודו"ק:

(שם ע"ב) גמרא הרי שנתערב לו וכו'. סוגיא זו צריכה ביאור ונלענ"ד דר' אבא אמר הרי שנתערב לו וכו' וכי נימא דכיון שנתערב שלא מדעתו ולא היה גזל קודם שנתערב כשנתערב אח"כ בטל איסור גזל אע"פ שבא מחמת ממון חברו כמו שרוצים לומר כאן שיבטל איסור תחומין שבא אחר התערובות אע"פ שבא מחמת ממון חברו וכמ"ש התוס' ואחיכו עלי' דמנ"ל באמת דהתם לא בטיל ואמר רב אושעיא דשפיר עביד דמדלא אמר חטין בשעורים ע"כ מודה דשייך בזה בטול אלא דמסתבר ליה לדמות איסור תחומין למין במינו וכמ"ש מהרש"ל ומהרש"א מ"מ הא לרבנן בטיל א"ל רב ספרא וכו' ר"ל נהי דהא דמקשה ר' אבא מטעם מין במינו ליתא מ"מ מתניתין שפיר מיתרצה דכיון דמשום חיובא דממונא היא לא שייך ביטול אפילו שלא במינו וז"ש רש"י ולאקשויי אמתניתין וכו' דמקשו אמתניתין ור"ל דמ"מ מתניתין מיתרצה שפיר וממילא אפשר לומר שגם ר' אבא לאו דוקא נקיט חטין בחטין דה"ה חטין בשעורים לא שייך בטול וא"ל אביי שגם מתניתין לא מיתרצה דהוי ממון שאין לו תובעין ושפיר בטיל והשיב לו רב ספרא דע"כ אין חילוק בין יש לו תובעין לאין לו תובעין וכיון דלא שייך בטול בממון גם בממון שאין לו תובעין לא שייך בטול והשיב אביי דאין ראי' כלל מהא דהבורר צרורות לומר דלא שייך בטול במתניתין דהתם ממון גמור הוא אבל במתניתין איסורא הוא אע"פ שבא מחמת ממון מ"מ האיסור בטיל שפיר ואכתי מתניתין לא מיתרצה. ועיין במהרש"א עד דמספקא ליה לר' אבא וכו' כצ"ל:

(שם) הא דאמר רב חסדא וכו'. עיין במהרש"א ואין דבריו מובנים לי מ"ש דכל איסורין בעלים מפקירין להו לא שמענו זה אלא באיסורי הנאה אבל איסורי אכילה מסתמא יש להם בעלים גם מ"ש דמקשה מדיוקא דשחיטה אינה בטלה לפי שאפשר וכו' קשה לי דטפי הי' להקשות מר' חנינא דאמר התם דשחוטה בטלה בנבלה ולמה לו להביא מדיוקא דרב חסדא לכן נ"ל דבעלמא ניחא ליה לכאורה לומר דה"נ דכי אית ליה בעלים לא שייך בטול אבל רב חסדא ור' חנינא שבאו לפרש שגם לר' יהודה במינו משכחת לה דבטיל משמע ליה לכאורה בלא ברייתא דר' יוחנן בן נורא דאם איתא דמשכחת לה שגם לרבנן או לר' יהודה בשלא במינו לא בטיל הי' להם לפרש ואח"כ מקשה וכ"ת ה"נ והם לא באו לפרש אלא דלפעמים בטיל לר' יהודה במינו אבל מה דלפעמים לא בטיל לרבנן או לר' יהודה שלא במינו פשיטא להו ולא הוצרכו לפרש והא תניא וכו' וממילא גם מכל בטול דעלמא קשה ולפי דמתרווייהו א"צ להקשות מדיוקא נקט רב חסדא שנסדר שם קודם ר' חנינא כנלענ"ד. ועיין במהרש"א וכ"ת דאה"נ אי בעית וכו' כצ"ל:

(שם) רש"י ד"ה ה"ג אביי אמר וכו' ולא פליגי וכו'. נ"ל דמשמע ליה דדוקא במים שייך לגזור אטו שותפות כיון דעיקר העיסה נעשה ממים אבל תבלין לא שייך לגזור אטו שותפות ואפשר גם מלח דומה לתבלין ואביי לא מתרץ אלא מים ומ"ש רש"י דאביי שני עיסה היינו ממים אבל מלח אפשר לומר דמים ומלח תרווייהו שאלה ומלח בכדי נקיט דדי במים לחוד ורבא מתרץ קדרה וה"ה מלח לחוד לעיסה וגם כוונת אביי כן ולא פליגי:

(דף ל"ט ע"א) ד"ה כרגלי הממלא וכו' יש ברירה להחמיר וכו'. עיין במהרש"א עד חומרא דאתי לידי קולא ולכאורה גם תחומין הוי חומרא דאתי לידי קולא שאם עירוב הממלא למזרח יכול זה שנתנם לו לשלוח אותם ד' אלפים למזרח ונ"ל דלא חשיב זה קולא מה שיכול לשלוח אותם למקום שהוא בעצמו אינו יכול לילך אבל גבי האחין השותפין לא שייך לומר דא"צ ליתן מחצית השקל שהרי כל ישראל חייבין והרשות בידם ליתן משל שותפות:

(שם) ד"ה הרי הן וכו' מוליכן כרגליו וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) גמרא לרחוץ בור לרחוץ. נ"ב בשם הב"ח תי' לרחוץ נמחק ונ"ל דקאי על לרחוץ ראשון ומהרש"ל ומהר"ם שהביאו לרחוץ ראשון גירסתם לרחוץ בבור:

(שם) תוס' ד"ה הכא וכו' ל"א וכו' חסר שם וצ"ל כמו שהוא ברש"י:

(דף מ' ע"א) גמרא א"ל רב הלל לרב אשי וכו'. ר"ל אחר שהשיב דכמו שיחד לו קרן זויות דמי הקשה דא"כ אי אינהו תלו ליה אמאי לא שקיל ונ"ל דהנהו אמוראים כל א' מוסיף על שלפניו דרבינא מקשה דאפילו נימא דלא כשמואל היינו משום דלא אוקמיה ברשות אדם פרטי אבל כאן דאוקמו ברשות אדם פרטי דמי להא דר' דוסא דקמו ברשותו ורב אשי מקשה דאפילו נימא דאין הלכה כר' דוסא היינו משום שלא מכרם ולא נתנם במתנה להרועה אבל כאן שמכר או נתן לו במתנה הוי הוא בעלים שלו והוי כרגלי הבעלים:

(שם) תוס' ד"ה פצעילי וכו' ולא נהירא וכו'. ולא ביארו אמאי לא משמע הכי ואם כוונתם דלשון פצעילי משמע להו שפוצעין אותם לא היו צריכין לומר שסופן להיות נגמרים ואפשר שידעו שאותן שאין מתבשלות באילן לעולם אין דרך לפצוע ונ"ל דרש"י לא ניחא ליה לפרש שסופן להיות נגמרים דא"כ הוי דחינהו בידים במה שלקט אותם קודם זמנם ודמי ממש לגרוגרות וצמוקים והתוספות מתרצים דלא דחינהו דלא היו ראויין מעולם ובשבת (דף מ"ה ע"ב) פירש"י תמרים הנלקטים קודם בישולן והיינו כפי' התוס' דהכא ונדפס בגליון בשם ת"י דא"נ לר"י דל"ד לגרוגרות וצמוקים ור"ל דפשיטא דאין זה מוקצה לר"ש ונ"ל שזהו טעם התוס' שלא רצו לפרש כפירש"י דהכא אבל כשסופן להיות נגמרים ס"ל דדמי קצת לגרוגרות וצמוקים ושייך שפיר למיבעיא ובשם הערוך כתב שם שמפצעים אותם להתבשל ולהתייבש ובשעת הפציעה מקלקלת מראיתן ע"ש ואפשר שגם כוונת התוס' כן ואין להאריך:

סליק מסכת ביצה