גנזי יוסף קצב

(שם) ד"ה כי הוינן וכו' שמא יקטום לכלי וא"ת וכו' כצ"ל:

(דף ל"ד ע"א) רש"י ד"ה ומשום לבון וכו' משום הך גזרה גופה וכו'. ר"ל דכאן דמיירי בשבת חייבין מדאורייתא מהאי טעמא גופה שגזרו ביו"ט מפני שצריך לחסמן:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה בניו וכו' בהגה הנדפס בגליון נ"ל דצ"ל וי"ג שצ"ל כשהניחם שם כך וכו' שמה שירצה לאכול לא יהא מוקצה ור"ל אלא יהא כנגמרו מלאכתן. ועיין מהר"ם שמחק תיבת שם ולפי מה שפירשו המפורשים במשנה ובירושלמי דהמעביר תאנים ר"ל שהעביר דרך חצרו למקום שעושין קציעות אבל בחצר אין עושין קציעות ניחא הגירסא שלפנינו בפשיטות דכשמגלה דעתו להניחם שם ר"ל בחצר כך שלא יעבירם למקום שעושין קציעות אלא ישארו כך אכן רש"י פי' השוטח תנאים בחצרו .משמע דבחצרו עושין קציעות:

(שם) רש"י ד"ה מ"ט וכו' ואפילו בבית וכו'. נ"ל דהוצרך לזה דקשה לו הא עתה כשרוצה לאכול כך ולא לעשות קציעות נגמרה מלאכתן ורואים פני הבית ונקבעו לזה כ' דבעינן שיכנס דרך שערים וזה בשעה שנכנס דרך השער לא הי' נגמר מלאכתו ועתה הוא בבית ולא דרך השער וצ"ל דלא ס"ל סברת התוס' ד"ה בניו דגילה בדעתו כשהניחם שם וס"ל כמ"ד בירושלמי שגם איהו גופי' אוכל ולא אקבעינהו ע"ש בירושלמי:

(דף ל"ה ע"א) ד"ה וא"ר אבהו וכו' אלא מקום מגעו וכו'. נ"ל דר"ל והם אין מטמאין אחרים שהם שניים ואין שני עושה שלישי בחולין ומסתמא השמן אינו צף למעלה מן הזיתים שיטמאו השמן אבל כשמחזיר המותר מתערבים אח"כ בכל המעטן ומטמאין השמן כמ"ש לעיל בד"ה מן המעטן ומ"ש התו' ד"ה רישא שלא יגע באחרים ר"ל שלא יגע האדם הטמא באחרים אבל מה שהזיתים הטמאים נוגעים בטהורים לא איכפת לן וכמ"ש ומ"ש לפי שמתערבים ר"ל ומטמאים השמן גם אפשר לומר שמתערבים ואין ניכר איזהו טמאים ואיזהו טהורים ורש"י תרתי קאמר שמתערבים וגם מטמא השמן:

פרק ה. (שם ע"ב) גמרא שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בי' וכו' ולקמן אמר איפכא בשבת הוא דאסור משום דחמיר אבל יו"ט דקיל שפיר דמי ועיין בחידושי רשב"א שמחלק דבעיקרי המלאכות טפי שרי ביו"ט מבשבת אבל מה שהותר קצתו כאן וכאן יותר יש להחמיר ביו"ט מבשבת וצ"ל דס"ל דגזירה דלמא אתי לאשוויי גומות הוי עיקר מלאכה ועיין בשטמ"ק:

(דף ל"ו ע"א) רש"י ד"ה ה"ג הכא וכו' בלבנים וכדברך וכו'. נ"ב צ"ל וכבדרך ואינו מובן לי וגי' שבפנים עיקר ור"ל וכדברך שצריך להשמיענו דברים המוקצים:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה אלא וכו' ולר"ש מותר וכו'. נ"ל דמשמע להו מפירש"י דלר"ש מותר מדכתב בד"ה פשיטא כיון דאית לי' לר"י וכו' משמע דאי הוי מוקמינן כר"ש באמת היה מותר ולא ניחא להו לפרש דאי הוי מוקמינן כר"ש ג"כ הי' אסור אלא דלא הי' קשה פשיטא דקמ"ל דמודה ר"ש בפסיק רישי' דמשמע להו שגם זה לא הוצרך בברייתא להשמיענו דלהברייתא הי' זה פשוט אלא אביי ורבא שהיו מהאמוראים הוצרכו להשמיענו זה אע"כ ס"ל לרש"י דאין זה פסיק רישי' ובאמת מותר לר"ש לכן הקשו אמאי ועיין מהרש"א ומהר"ם ודו"ק ועיין בא"ח סי' שט"ז בפרישה וב"ח וט"ז ס"ק ג' ואין להאריך:

(שם) ד"ה שופך ושונה למה דס"ד לעיל דאיירי וכו' כצ"ל:

(דף ל"ז ע"א) רש"י ד"ה אבל הכא וכו'. עיין מהר"ם עד במה שמורידן למטה אלא כדי וכו' כצ"ל והשאר מיותר:

(שם) תוס' ד"ה ורמינהו וכו' וע"ק אמאי וכו' כצ"ל. ועיין במהר"ם עד מהוצאה דב"ה משום וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה דלא כר' דוסא כאן וכו'. הנך ג' תיבות דלא כר' דוסא שייכים לעיל סוף ע"א והם סוף דבור דלעיל וכאן מה"ד כאן וכו':

(שם) גמרא דייקא נמי דקתני לבנו או לרועה. עיון בחידושי הרשב"א שמפרש שגם בנו רועה הוא ומדקתני לבנו או לרועה משמע שהי' יכול למסרה לבנו או לרועה אחר וע"כ שיש שני רועים וקמ"ל דאע"פ שאחד מהם בנו לא אמרינן מסתמא לבנו הי' דעתו אבל מדברי הרמב"ם פ"ה מה' שביתת יו"ט הי"א שהביא שם נראה שמפרש דבנו לאו רועה הוא ומדקתני לבנו או לרועה משמע דרועה דומיא דבנו שאין ודאי שימסרנה לו וע"ש בה"ה ונ"ל דהרמב"ם לא הי' יכול לפרש כהרשב"א שהוא מפרש בשני רועים ומסר לשניהם מעיו"ט וביו"ט אמר שיהי' לאחד מהם ולפ"ז מאי אולמא בנו מאחר כיון שבפירוש מסר מעיו"ט לשניהם ומאי קמ"ל דקתני לבנו ואין להאריך:

(שם) רש"י ד"ה אין אדם וכו' למקום שארצה אלך ואברור וכו'. נ"ל שתיבת אלך מיותר ואפשר ליישבו בדוחק ודו"ק:

(דף ל"ח ע"א) ד"ה וכבר וכו' דעל חכם א' יכול וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה בדאורייתא וכו' הלל"מ וכו'. ולעיל (דף י' ע"א) ד"ה כולם כ' רש"י שגזרו חכמים טומאה והיינו לס"ד דכאן שלא רצה לחלק אליבא דר' אושעיא בין דאורייתא לדרבנן דהוי ס"ל שגם טומאת פתחים דרבנן הוא אבל למסקנא דהכא ע"כ הלל"מ הוא:

(שם) תוס' ד"ה והוינן בה וכו' לאלפים אמה $ציור בספר$ של רוח מזרח וכו'. נ"ל דהציור הוא וכצ"ל במהרש"א. ומ"ש מהרש"א מהעיר בתי מדרשות אין יותר מד' אלפים ר"ל בין בקצה מזרחי של העיר ובין בקצה המערבי אין מהעיר לצפון עד בתי המדרשות יותר מד' אלפים שהרי יכול לילך ע"י עירובו של צד מזרח או של צד מערב להביה"מ וא"כ גם אם יניח עירוב כנגד אמצע כותל צפוני של העיר יכול לילך גם למקצוע שהוא באלכסון האלפים מעירובו וצריך להוסיף על דבריו שגם בין ב' בתי מדרשות ממזרח למערב אין יותר מד' אלפים שהרי החכם יכול לילך לשניהם אבל לר"ח בן אנטיגנוס אע"פ שבקו השוה מהעיר לצפון אין יותר מד' אלפים מ"מ כשיניח העירוב כנגד אמצע אורך כותל צפוני יהא צריך לילך באלכסון עד הביה"מ ויהי' יותר מאלפים מן העירוב. ומ"ש קאי אמהלך החכם ר"ל ומה שסיימו התוס' ע"י עירובו שמניח למזרח או למערב קאי אריש דבריהם שמתקרב לצד החכם ע"י עירובו שמניח למזרח או למערב. ומ"ש ע"י עירו שהיא גדולה יותר מעיר המניח העירוב וכ"כ המהר"ם שיף תמהני מאוד דאפילו היא קטנה מעיר המניח העירוב מ"מ הא המניח העירוב מודד ממקום עירובו ואין לו שם אלא ד' אמות וכמ"ש בא"ח סי' ת"ח ס"א בהג"ה ודי לומר שהחכם יושב בעירו וממילא היא גדולה מד' אמות של המניח העירוב ויתיישב מה שהקשה מהרש"א אח"ז ועוד דאין וכו' ומ"ש אבל קשה וכו' עיין במהר"ם שיף מה שתירץ. ויש להקשות למה להו להתוספות לומר שהחכם הוא קרוב לשש אלפים של עיר הא בפשיטות טפי היו יכולין לומר שהחכם הוא רק ד' אלפים מן העיר והוא ממש בין ב' בתי מדרשות וצ"ל דבאמת הוא לאו דוקא וכוונתם שיכול להיות שהוא קרוב לשש אלפים של עיר וכ"ש כשהוא קרוב יותר וכיון שאין נ"מ בזה דבין כך ובין כך צ"ל שהחכם יושב בעיר וכמ"ש לעיל נקטו רבותא יותר אבל לפי' מהרש"א