גנזי יוסף יט

או לא ואת"ל דבעשיית מחיצה לא הוי רה"י ע"י בהדי הדדי קאתי דבעינן שיהי' מחיצה מעיקרא אכתי מיבעי בסילוק מחיצה בהדי הדדי אי מיחשב רה"י או בעינן מחיצה גם בסוף וא"כ אביי דפשיטא ליה בסילוק מחיצה דלא הוי רה"י דבעינן מחיצה בסוף כ"ש דבעינן מחיצה מעיקרא ואי לא לא הוי רה"י וה"נ גבי כוורת לא הוי רה"י כיון דלא הוי מח צה מעיקרא. וכ"נ קצת מלשון הרמב"ם פי"ד ה"כ וז"ל בור ט' בר"ה ועקר חוליא מקרקעיתו והשלימו לי' אע"פ שעקירה החפץ ועשיית המחיצה באין כאחת פטור מפני שלא המחיצה י' בתחלה היה הבור י' והשליך בו חוליה ומעטו מי' פטיר שהרי הנחת החפץ וסילוק המחיצה באין כאחת עכ"ל הרי מבואר מלשונו דודאי בהדי הדדי קאתי אלא דלא הוי מחיצה עד שיעמדו בתחלה ובסוף וגם דברי רש"י יתפרשו טפי עד"ז ועמ"ש שם. והנה בגמרא שם באיבעי' ראשונה איתא בהדי הדדי קאתי ומיחייב או לא מיחייב ובאיבעי שניי' איתא בהדי הדדי קאתי מיחייב בלא ו' ונדפס בגליון כצ"ל משמע דגירסא ישנה הי' ומיחייב בו' והמגי' לא ניחא לי' בזה דא"כ משמע דאי אמרינן בהדי הדדי קאתי מיחייב ומשמע לי' דאיפכא מבעי' לי' לכן מחק הו' ומפרש מיחייב דלא אמרינן בהדי הדדי קאתי ולפי מ"ש ניחא גירסא ישנה ור"ל אי אמרינן דבסילוק מחיצה חייב היכי דבהדי הדדי קאתי לא כן נלענ"ד ודו"ק. ומ"מ מלשון הרמב"ם דלעיל משמע דבסילוק מחיצה טעם הפטור הוא כיון דבהדי הדדי קאתי ודו"ק:

(דף ט' ע"א) רש"י ד"ה פתח פתוח וכו' וד"ה וכ"ת דלית בי' רוחב ד' וכו'. עיין במהרש"א ומהר"ם ובהגהות קרני ראם השיג על המהרש"א דדוקא ד' אמות הוי שיעור מבוי ובטל מתורת לחי והדין עמו כמ"ש בא"ח סי' שס"ג סי"ג וסכ"ו ע"ש והנלענ"ד בכוונת רש"י דלא ניחא לי' לומר שהעמיד לחי רחב דסתם לחי רחבו ועביו כל שהו לכן בד"ה פתח פתוח שצריך לחי אחר להתירו ניחא לי' בפשיטות שהעמיד לחי כ"ש בצד פנימי של, האסקופה וזהו כוונת רש"י מ"ש לפנים מן האסקופה ר"ל בצד פנימי של האסקופה על האסקופה [ועיין מ"ש מהרש"א בזה] ומצדו הפנימי הוי המחיצה והיינו בתוך המבוי ובכל האסקופה צריך לחי אחר וכ"ה כוונתו בד"ה צריך לחי שכ' נגד האסקופה וזקוף עלי' ר"ל בצד פנימי של האסקופה אבל בד"ה וכ"ת דלית בי' רוחב ד' ולכן מותר להשתמש בחלל הפתח לא ניחא לי' לומר שיהא מותר להשתמש חוץ מן הלחי אלא כנגד הלחי ולחי רחב כעובי כל האסקופה לא משמע לי' ואמאי מותר להשתמש על כל האסקופה לכן כ' שנשאר עובי החומה מכאן ומכאן והם במקום לחי ועוביים פחות מד' ומותר להשתמש עד חודם החיצון ולכן לעיל לא הזכיר עובי החומה דסתם מבוי פתוח במלואו ואין חומה כלל לרוחב המבוי לכן לא הזכיר אלא רוחב האסקופה אבל כאן בהוכרח מיירי שיש קצת חומה מכאן ומכאן כנלענ"ד:

(שם) ד"ה אר"י וכו' אע"ג דאוקי וכו'. עיין מהר"ם עד באסקופת מקום פטור דלית וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה גזירה וכו' ושרי לטלטל מגג לחצר. צ"ל דגג לא מינכר מחיצתא כמו עליי' עוד אפשר לומר דכוונתם דמבית לעליי' דמודה ר"מ היינו כיון שהוא מיוחד לאדם אחד ולא פליג אלא בחצר שלא עירבו וקיי"ל כר"ש אפילו בחצר שלא עירבו וכמ"ש הרשב"א בחידושיו אלא דאם כן לשונם מגומגם במ"ש הטעם דמינכר מחיצתא ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה ואם התחילו וכו' וה"נ משמע בגמרא וכו' עיין במהרש"א ומהר"ם ופ"י וק"נ מ"ש לפרש ראי' זו והנה דברי רבינו המהרש"א תמוהים מאוד לענ"ד דמשמע מדבריו דכשהתחיל בתוך חצי שעה סמוך למנחה מקרי התחיל בהיתר ולא הוי התחיל באיסור אלא כשהתחיל בתוך עיקר זמן מנחה ולא משמע כן מדברי כל הפוסקים ומפורש בדברי הר"ן שכ' וז"ל ומיהו ה"מ בדאתחיל בתר דמטא זמן או סמוך לה וכו' עכ"ל והיינו התחיל באיסור וגם מ"ש מכח זה דבערבית ע"כ מיירי בהתחיל בזמן חיובא לא הבינותי דשפיר משכחת לה דהתחיל מבעוד יום ונתעכב עד שחשכה ואז מצריכינן לי' להפסיק וצ"ל דכוונתו דבכה"ג פשיטא דא"צ להפסיק אפילו בערבית והוא דוחק גדול דמנ"ל הא ובעיקר הדבר אם אסרו בערבית חצי שעה קודם פליגי הפוסקים עיין ב"י סי' רל"ה ופסק בש"ע שם ס"ב דאסור. והנלענ"ד בביאור דברי המרדכי שהביא המהרש"א מדאמרינן מדשרי המייניה לא מטר חינן ליה דמשמע לא מטריחינן ליה לעמוד ואי הוי חובה הוי מטרחינן ליה לעמוד ולמה לו לעמוד כיין שלא מטא זמניה עדיין הול"ל אסור לו לאכול עד שיגיע הזמן ואז יעמוד ויתפלל דלא משמע לי' לפרש דשרי המייניה קודם זמנו ועתה הגיע זמנו דמסתמא כיון דשרי המייניה קודם זמנו ולא נזכר שלא התפלל עדיין לא היה ממתין עד שיגיע זמנו והי' מתחיל לאכול מיד דדוחק לאוקמא דשרי המייניה סמוך ממש לזמן איסורו ותיכף הגיע זמנו וכ"ש אי נימא דס"ל להמרדכי דאסור להתחיל חצי שעה קודם וא"כ כשהתחיל בהיתר ע"כ התחיל קודם חצי שעה והוא א"י לעמוד ולהתפלל עד שיגיע זמנו והול"ל שימתין עד שיגיע זמנו ואז יעמוד אע"כ מיירי בהתחיל באיסור לכן אפשר לאוקמא בתוך זמנו ויעמוד ויתפלל תיכף ומהא דאמרינן בתפלת מנחה גופא מאימתי התחלת סעודה ר"ח אמר משיתיר חגורו אין להוכיח כן דאפשר לפרש שימתין עד שיגיע זמנו ואז יעמוד ויתפלל ואח"כ יאכל אבל כאן לשון מטריחינן ליה דחיקא ליה לפרש כן. עוד אפשר לומר גבי מנחה דקאי מאימתי אהא דלכתחלה אסור לישב כמ"ש מהרש"א בתוס' ד"ה בתספורת אבל כאן א"א לפרש כן. עוד נלענ"ד דפשיטא לי' דא"א לפרש אי הוי חובה מטריחינן לי' אפילו התחיל בהיתר דאפילו בדאורייתא לא מפסיק בהתחיל בהיתר כמ"ש המרדכי אח"כ וכמו שהוכיח הר"ן מפרק ע"פ וגם המרדכי רמז לראיה זו בקצרה ע"ש כנלע"ד בביאור דברי המרדכי והתוספות אלו ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה אם התחילו וכו' ויעבור הזמן וכו'. לכאורה תמוה דהא בדאיכא שהות מיירי ויכולין לפרש גם סמוך למנחה קטנה דאיכא שהות לגמור ואח"כ יתפלל אע"ג דליכא שהות טובא ולכאורה היה אפשר לפרש דמשמע ליה דטעמא דמפסיקין סמוך למנחה קטנה דקרוב הדבר שיעבור הזמן אכן מ"מ אינו דבר והפכו במה שמסיים דקתני הכא יגמרו סעודתם לכן נלענ"ד דמ"ש ויעבור הזמן אין פירושו כמו קודם שיעבור שכ' במשנה בד"ה אין מפסיקין דשם פירושו שיעבור כל הזמן וכאן ר"ל ויעבור זמן התחלת מנחה קטנה וע"ז שייך שפיר הסיום דקתני הכא יגמרו סעודתן ודו"ק:

(שם) ד"ה הא לן וכו' קודם נט"י. עיין מהרש"א מ"ש הטעם שכ' רש"י קודם נ"י ולענ"ד בלא"ה א"ש דאי התרת החגור הוא אחר נ"י גם בני בבל שרגילין בהתרת חגורה יהי' הנ"י שקודם לו התחלת סעודה דלא מסתבר לומר דכיון דהתרת חגורה מפסקת לא יהי' הנ"י התחלה דכיון דמ"מ הוא דבר השייך לסעודה הוי התחלה תדע דאליבא דאמת דהתרת חגורה הוי קודם נ"י הויא התחלה אע"פ שהנ"י מפסקת וה"נ הוי נ"י התחלה אע"פ שהתרת החגור מפסיק לכן כ' רש"י דהתרת חגורה הוי קודם נ"י לכן לבני בבל שרגילין בו הוי התחלה ולבני א"י שאין רגילין בו לא הוי התחלה עד שיטול ידיו והוי כמו לקמן בדין דכשצריכין להתעטף מיד כשמתעטפין הוי התחלה וכשהיו מעוטפים מכבר לא הוי התחלה עד שיפתחו בעלי דינים כנלענ"ד ודו"ק:

(דף י"א ע"א) רש"י ד"ה לרומם וכו' וע"י כן זכינו וכו'. הוצרך להביא סוף הפסוק כי מלהעמיד חרבותיו לא משמע ליה שלא תחרב העיר שקאי על בית אלהינו אבל לתא לנו גדר ביהודה קאי על העיר