גנזי יוסף כ

(שם) תוס' ד"ה כגון אנו וכו'. כ' מהר"ם אבל יש להקשות וכו' ויש לתרץ וכו'. ולא חש לתרץ לפי שנויא בתרא דאם לא היתה השעה עוברת אמאי הפסיק וצ"ל דס"ל דבאין תורתו אומנתו כיון שצריך להפסיק אח"כ כשתהי' השעה עוברת מותר להפסיק קודם לכן משא"כ לשנוייא קמא כשתורתו אומנתו כדמסיק בסוף ודו"ק:

(שם) ד"ה שמא ישכח וכו' שמא ישכח את המחט וכו'. עיין מהר"ם מ"ש בטעמא שכתבו התוס' שמא ישכח את המחט ונ"ל שהכריחם לזה מה דאמרינן (בדף י"ב) יוצא אדם בתפילין דאין חוששין שמא ישכחם ע"ש:

(שם ע"ב) ד"ה לא יעמוד וכו' ורש"י תירץ וכו'. עיין מהר"ם עד כשראשו מבחוץ וגופו מבפנים וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה אמר אביי וכו' דוקא בהוצאה וכו'. כ' מהר"ם דבין כרמלית לר"ה טעו אינשי ע"ש וצ"ל בהך דלא יצא החייט במחטו דגזרה דבגדו אטו בידו דמי לכרמלית אטו בר"ה לכן ניחא לאביי ודו"ק:

(דף י"ב ע"ב) ד"ה שמש וכו'. עיין מ"ש מהרש"א בשם הר"ן ובהגהות קרני ראם הקשה על הר"ן דשמעי' של ר"י ב"א שמש שאינו קבוע הוי בביתו של ר' אסי שלא הי' מכיר כליו של רב אסי והי' צריך עיון הרבה ונלענ"ד לתרץ שהיה בודק כליו של ר"י ב"א שהי' בקי בהם שהי' שמש קבוע אצלו ודו"ק:

(דף י"ג ע"א) ד"ה מיתיבי וכו' דקורין באיסור וכו'. והיינו לפירוש ראשון של רש"י דהחזן היינו הקורא ורואה היכן התינוקות קורין שיקרא הוא שם למחר משמע דהתינוקות קורין ממש דלא שייך בתינוקות לסדר ראשי פרשיות וע"כ דקורין באיסור דאוקימתא קמייתא דהכא אבל לפירוש ב' דרש"י דחזן היינו מלמד שפיר מפרש דהוא מסדר ראשי פרשיות והתינוקות קורין למחר בהיתר וכאן בגמרא לאוקימתא קמייתא ראשי פרשיותיו ע"כ התינוקות היו מסדרין היינו שהמלמד תינוקות היה מסדר מה שהתינוקות יקראו למחר ודו"ק:

(שם) ד"ה מה אשת רעהו וכו' וא"נ וכו'. עיין מהר"ם עד באשת איש באיסור וכו' נמי דיליף וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה ופליגא וכו' ור"י פי' וכו' לאפוקי וכו'. עיין במהרש"א ולא הבינותי דלדבריו מה הקשו דהא אשת רעהו וכו' ואפ"ה אסרינן הוא בבגדו וכו' דהא באשת רעהו גם הוא בבגדו לא מפיק מהאי קרא אלא מייחוד לפירש"י ולפי' התוס' מסברא ולענ"ד נראה דס"ל להתוס' דבלא שינוי לא מקרי מפיק ממשמעותי' דקרוב הוא למשמעות קריבה וטמא כיון שקרוב לבא לידו תשמיש ממש ולא מקרי מפיק ממשמעותי' אלא אי נאסור הוא בבגדו וכו' אע"ג דאיכא שינוי ודו"ק:

(שם) ודוחק הוא וכו'. עיין במהרש"א עד תקשה לכ"ע לשון טמא וכו' כצ"ל עד אבל לפ"ז וכו' ר"ל כיון דע"כ לשון טמא לכ"ע תשמיש ממש משמע אמאי איכא מאן דאוסר הוא בבגדו ומ"מ לא ידעתי מנ"ל דלפיר"ת לא מפקינן קרא ממשמעותי' דלא אשכחן סברא זו אלא לפיר"י גם אפשר לומר דכיון דאיכא לימוד באשת רעהו לאסור הוא בבגדו וכו' בין לפירש"י כדאית לי' ולפירוש התוס' כדאית להו ע"כ מפקינן לי' ממשמעותי' לכ"ע ול קשה להו אלא דדוחק הוא דכיון דע"כ מפקת קרא דלא טמא ממשמע תי' מנ"ל דלא נפיק גם קרא דלא יקרב ממשמעותי' ועיין מהר"ם. ועיקר קו' מהרש"א אפשר ליישב בפשיטות דמשמע להו דר"י בא ליישב דלא נצטרך לומר דבאמת לר' פדת מותר גם באשת רעהו הוא בבגדו וכו' כמו לפיר"ת ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה בימי ליבונך וכו' ורש"י וכו'. עיין מהר"ם עד לעיל בשם ר"ח ורש"י וכו' ואין נראה כדפירשתי וע"ז וכו' כצ"ל:

(דף י"ד ע"א) רש"י ד"ה ר' יהושע וכו' אפילו הן שניים וכו'. הי' יכול לומר רבותא יותר דאפילו נגעו בשני ודו"ק:

(שם) ד"ה שלישי שני וכו'. עיין במהרש"א עד ושני אין לו טומאה דאורייתא נ"ל דהיינו בחולין אע"פ שנעשה על טהרת תרומה אבל בתרומה מבואר לקמן ע"ב שלישי מדאורייתא:

(שם) ד"ה ופסל להו והתורה וכו'. עיין במהרש"א ומ"ש דהאוכל תרומה טמאה הוא במיתה נלענ"ד שהוא שלא בדקדוק דליכא מיתה אלא בטומאת הגוף אבל בטומאת תרומה אינה אלא איסור עשה והוא מבואר בדברי הרמב"ם פ"ז מה' תרומות דבה"א בטומאת הגוף כ' חייב מיתה ובה"ג בטהור שאכל תרומה טמאה כ' שהוא בעשה וכ"כ עוד בפי"ח מה' פהמ"ק הי"ב י"ג גבי קודש ע"ש והיא משנה זבחים (דף ק"ו ע"א) וכ"מ בסנהדרין (דף פ"ג ע"א) דאמר אדרבה מנותר הו"ל למילף שכן פסול אוכל משמע אבל בתרומה לא הוי פסול אוכל אלא טומאת הגוף והכי איתא עוד שם ובחולין (דף קי"ג ע"ב) דאפילו טמא שאכל תרומה טמאה אינה במיתה שמחוללת ועומדת היא ומשמע דכ"ש טהור שאכל תרומה טמאה דזה בלא טעמא שמחוללת ועומדת ליכא חיוב מיתה כיון דליכא טומאת הגוף וע"ש ברש"י חולין ד"ה פרט לזו שכ' דטהור שאכל תרומה טמאה ליכא אלא עשה וכ"כ רש"י בפ' צו בפסוק והנפש אשר תאכל בשר גבי קדשים דטהור שאכל טמא אינו אלא בלאו ובזה יש ליישב דברי רש"י אלו דכיון שגם באוכל ליכא אלא איסור עשה ניחא לי' למנקט עשה דמשמרת תרומותי דאפילו אם נזכר אח"כ ושדי לה ולא אכל לה מ"מ כיון דמטמא לה עובר בעשה ודו"ק:

(שם) ד"ה אף הידים וכו' וא"כ הוי טפי וכו'. לכאורה כשגזרו אח"כ אסתם ידים לא צריך שוב גזרה דידים הבאים מחמת ספר ולא הוי טפי מי"ח דבר ונ"ל דהתוס' אזלי לשטתם שכתבו בע"ב שגם אח"כ כשגזרו אסתם ידים מועיל גזרה דידים הבאים מחמת ספר בנוגע סמוך לנטילה ולכן הוי טפי מי"ח דבר ודו"ק:

(שם) ת"י ד"ה וה"ה דה"מ למיפרך טמויי נמי ליטמו וכו'. נ"ל דר"ל שיטמא גם חולין אבל אין ר"ל דאוכלין שנטמאו במשקין ליטמא תרומה שיפסל עוד אחר דלא שמענו לר"ע דשלישי יעשה רביעי בתרומה ועיין במשנה סוטה (דף כ"ז ע"ב) ובגמרא פסחים (דף י"ח ע"א) וחולין (דף ל"ג ע"ב) ודו"ק:

(שם) ד"ה ה"מ לשנויי דקודם גזרו וכו'. נ"ל דכוונתם דמשמע ודאי דאילפא קאי אי"ח דבר אלא דמשמע להמקשה שגם גזרת שמאי והלל הי' בשעת י"ח דבר וממילא קאי אילפא גם אזה לכן הקשו דה"מ לשנויי דגזרת שמאי והלל מקודם הי' ואהא לא קאי אילפא וכמ"ש לקמן (דף ט"ו) ד"ה שלמה דקאי אילפא אי"ח דבר וסיימו אלא דעדיפא מינ' פריך ר"ל שדחה דאינהו גזר ולא קבלו מינייהו ואפשר דצ"ל דעדיפא מיני' משני ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה ואלו שמאי והלל וכו' אבל הכא וכו'. עיין במהרש"א עד ואין להקשות וכו' ולכאורה אינו מובן דהא כבר כ' דנחלקו בי"ח דאמר שמואל לא משמע דהשוו באותו היום וא"כ כיון דבוצר לגת הוי מי"ח דבר ע"כ שלא היו הלל ושמאי בעצמם שם שהרי שתק לי' הלל לשמאי באותו היום וצ"ל דכוונתו דאע"ג שהיה שם ושתק לי' באותו היום מ"מ עדיין תלמידיהם נחלקו ולא השוו עד למחר אלא דא"כ גם כאן בידים נימא שמאי וסייעתו הלל וסייעתו והשוו באותו יום ותלמידיהם לא השוו עד למחר אע"כ דאין זה סברא ואפשר זה כוונתו בתירוצו דכיון דבוצר לגת הוי מי"ח דבר ע"כ שלא היו שמאי והלל שם ר"ל שהרי בי"ח דבר נחלקו והלל שתק לי' לשמאי באותו היום ודו"ק:

(שם) דהא כי היכי וכו'. עיין מהר"ם עד ור"ל דלקמן אמרינן וכו' כצ"ל, ומשמע דלפירושו הראשון הא דתוספתא דוקא בבוצר לגת הי' ולפירושו הב' בין בבוצר