גנזי יוסף יח

נ"ל ותיבת כעומד דמי מיותר. ומ"ש אבל רוכב ר"ל אדם עצמו הרוכב ומ"ש או מניח ע"ג אדם ר"ל ע"ג אדם המהלך ברגליו אבל ע"ג אדם הרוכב נ"ל דדמי לכלי שביד המהלך. אכן מדברי התוס' שהביאו מהא דאמר בפרק בתרא מניחו עלי' כשהיא מהלכת משמע דס"ל דכשמניח על גבי אדם או בהמה המהלכין דמי לאגוז ע"ג כלי וצ"ל דס"ל דכל שמניח החפץ במקום שמונח יפה אין חילוק בין כשהמקום ההוא מהלך ובין היכי דהמקום מינח נייח ומים או ד"א מסגי תותה ודו"ק:

(שם) ת"י ד"ה הא ליכא וכו' בשום מקום כי אם הכא וכו' נמי ליפטר אבל כיון דמודה בזורק ומושיט וכו' כצ"ל נ"ל והשאר מיותר והוא כפל דברים נ"ל ודו"ק:

(דף ז' ע"א) ד"ה לא נצרכה וכו'. עיין מהר"ם עד משום דשמא לר"א הוי וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה אבל וכו' אע"פ וכו'. ולפ"ז גם לעיל (דף ו' ע"ב) בד"ה יתר על כן כשהקשו מהא דאמר בעירובין (דף י') דלא התיר ר"י אלא עד י"ג אמה ושליש היו יכולין לתרץ דגם כאן מיירי בפחות מרוחב ט"ז אלא שבני ר"ה בוקעין בו לכן הוי ר"ה וכ"ה בתוס' עירובין (דף ו' ע"ב) ד"ה וכי תימא ע"ש אלא דניחא להו לתרץ גם למ"ד דבין העמודים לאו כר"ה דמי ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה דעד י' וכו' ואי בדקאי בכרמלית וכו' עיין במהרש"א ויש שם ט"ס וצ"ל כדאשמעינן ר"י דפחות מארבעה וכו' ואחר כל האריכות לא כ' לתרץ מ"ש רש"י ואי בדקאי בכרמלית וכן הוא גם בלשון רש"י שהביא הר"ן ולענ"ד לשון רש"י מדוקדק יפה ומתחלה כשפירש דמיירי באויר הוכרח לפרש באויר כרמלית דודאי באויר ר"ה לא שייך לומר דעד י' יהי' כרמלית ואח"כ כשרצה לפרש בדבר מסויים לכאורה הי' ניחא לי' לפרש בין כשעומד בר"ה ובין כשעומד בכרמלית ודחה דאי אית ביה ד' אפילו עומד בר"ה רה"י הוא וכ"ש בכרמלית דהשתא כשעומד בר"ה חולק רשות לעצמו והוי רה"י כ"ש כשעומד בכרמלית ואי דלית בי' ד' בין בר"ה ובין בכרמלית הא אמר ר"י אין כרמלית פחותה מד' ואי בדקאי בכרמלית ור"י מיירי דקאי בר"ה דאז כיון שהוא למעלה מג' ולא ניחא תשמישתיה לא הוי ר"ה וכיון שהוא פחות מד' לא חשיב לחלוק רשות לעצמו שיהי' כרמלית לכן הוי מקום פטור אבל כשעומד בכרמלית כיון דלית בי' ד' שם הכרמלית עליו [וא"צ להגהת מהרש"א] דמצא מין את מינו וניער א"כ מצינו חומר וכו' וע"כ סוגיא דידן לא מיירי מזה מדתני לה גבי קולי ר"ה וכמ"ש הפ"י ע"ש ומ"מ מ"ש וכיון דלית בי' ד' לכאורה אינו מדוקדק דבאית בה ד' פשיטא דכרמלית הוא אלא דבדאית בה ד' פשיטא דלמעלה מי' הוי רה"י ולמטה מי' הוי כרמלית כיון דאפילו בר"ה הוא כן דאפילו בר"ה חולקת רשות לעצמה והוי כרמלית כ"ש כשעומד בכרמלית אבל בפחות מד' ה"א שיש לו שם בפ"ע כמו כשעומד בר"ה והוי מקום פטור לכן כ' רש"י דכיון דלית בי' ד' חל עליו שם הכרמלית שעומד בתוכו ודו"ק:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה התם וכו' אפ"ה לא הוי וכו'. עיין במהרש"א מה שהקשה ולענ"ד נראה ליישב דרבא ידע דלר"א יש חילוק בין ניחא תשמישתיה או לא אלא דס"ל דלרבנן אין חילוק ודו"ק:

(שם) ד"ה והלכה וכו' דבפ"ק דעירובין וכו'. מהר"ם הגי' דבפ"ק דיומא ע"ש ולא ידעתי מה אולמא דפ"ק דיומא מפ"ק דעירובין דגמרא זו איתא בשני המקומות (בדף י"א ע"ב) ע"ש:

(שם) וכ"מ בירושלמי וכו'. עיין במהרש"א ע"ד דמסתמא אין בגובה אותן החורין י' וכו' ודבריו תמוהים דהא ע"כ מיירי שגבהן י' מן הארץ כדאיתא בגמרא בהדיא למעלה מי' ואי כוונתו דאין שם חלל גבוה י' למעלה על החור הוא תמוה מאוד שלא מצינו בשום מקום בגבוה י' ורחב ד' דהוי רה"י שיצטרך ע"ג חלל י' וממילא א"צ לזה חקיקה להשלים וגם לרבנן הוי רה"י אע"פ שאין גובה החלל י' ולא חסר לנו אלא שיהי' רוחב דע"ד ובזה פליגי ר"מ ורבנן אי אמרינן בזה חוקקין להשלים ולא צריך לזה טעמא דהוי חורי רה"י. שוב ראיתי שכבר תמה עליו בס' מראה הפנים על הירושלמי בפי"א ה"ג ע"ש אכן מ"ש שם ועוד לפי פירושו עדיין מנגד להם דברי הירושלמי ברוחב דקאמר בהדיא בין שאין שם מקום ד' רואין וכו' אינו מובן לי דהא התוס' מפרשי לי' דבפנים רחב ד' ולא מבחוץ גם מש"ש דהתוס' בפ"ק דיומא הקשו על תירוץ ר"י וכתבו ולא נהירא לי עד ולי נראה לתרץ וכו' ע"ש הוא תמוה דלא נמצא כן בתוס' ולא הקשו על תירוץ ר"י אלא אמאי לא מוקמי מתניתין בחור כ"ש ממש כמו שהקשו כאן ותירצו מתחלה משום דסתם חורין כך הם וע"ז כתבו ולא נהירא לי ע"ש ואח"כ כתבו ולי נראה לתרץ ותירצו כתירוץ השני דכאן ע"ש גם שאר דבריו שם אינם מובנים לי ומשמעות התוס' מהירושלמי נלענ"ד דמשמע לה לשון שיש שם וכו' שאין שם ולא אמר שיש בה שאין בה משמע שיש בהחור ד' ולא במקום הנחת החפץ אלא אפשר דלשון פגמום משמע להו כן שיהי' בחוץ כמו בפנים. גם מ"ש שם שכ' בחידושיו לבאר מ"ש התוס' ודוקא אותם שלמעלה מי' לענ"ד דברי התוס' פשוטים דלפי פיר"י דמיירי בחורי רה"י קשה לכאורה מה בין למטה מי' מלמעלה מי' לזה בארו טעם הדבר ודו"ק:

(דף ח' ע"א) רש"י ד"ה שדי נופו וכו'. עיין במהרש"א עד ול"נ בזה בפשיטות וכו' ולענ"ד גם כוונת מהרש"ל כן דדייק מדלא קאמר דפליגי באילן העומד בר"ה דהוי משמע דמיירי ברחב ד' דבר"ה בעינן רחב דע"ד אבל ברה"י דלא בעינן רחב דע"ד ומסתמא מיירי שאינו רחב דע"ד לא שייך שדי נופו בתר עיקרו שיהי' הנוף כמו רחב ד' כיון דלא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו שיהי' הנוף רה"י כמו העיקר ה"ה לזה דהעיקר שהוא ברה"י א"צ רחב דע"ד אבל הנוף שהיא ברה"ר צריך דע"ד אע"כ שגם ברה"י צריך דע"ד והעיקר רחב דע"ד ופליגי אי אמרינן שדי נופו בתר עיקרו והוי כאלו יש גם בנוף דע"ד. ומ"ש עוד במהרש"א לנוף שהיא מקום ד' צ"ל שיהא מקום ד'. ומ"ש עוד דאיכא למימר דלא פליגי בדר"ח וכו' ואי הוה פסק וכו' ר"ל דבאמת ודאי ס"ל לר"ח דר' ורבנן פליגי אי בעינן מקום דע"ד ברה"י דאל"כ הוי דלא כמאן אלא כיון דיש לומר דכ"ע לית להו דר"ח אלא ס"ל דבעינן דע"ד ברה"י ופליגי אי אמרינן שדי נופו בתר עיקרו אי הוי אמר הלכה כר' ה"א שגם הוא מפרש כן וס"ל דבעינן דע"ד ברה"י והלכה כר' דשדי נופו בתר עיקרו לכן אמר דלא בעינן דע"ד ברה"י וממילא ידענו דס"ל דפליגי אי בעינן דע"ד ברה"י דודאי לא פליג אר' וארבנן ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה אמר אביי וכו' דלשנוייא דאביי וכו'. עיין מהר"ם עד מדין מכניס מרה"ר לרה"י ומצי סברי תרווייהו רבי ורבנן וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה רחבה ששה פטור שהכוורת וכו' וא"כ אביי וכו'. דברי התוס' צריכין ביאור דלפי המובן לכאורה מדברי הגמרא שם בבעי' קמייתא דעקר חוליא אי אמרינן בהדי הדדי קאתי ואזלינן בתר בסוף מיחייב ואי אמרינן דבתר מעיקרא אזלינן לא מיחייב וא"כ גבי בעיא דנתן חוליא הוי איפכא את"ל בהדי הדדי קאתי ואזלינן בתר בסוף מיפטר וכ"מ מלשון רש"י שם ד"ה וסילוק מחיצה שכ' מי מהני האי מיעוטא למיפטרי' משמע דאי אזלינן בתר בסוף מיפטר וכ"כ (בדף ק' ע"א) ד"ה וזרק לתוכה מחצלת דהנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדדי פטור וא"כ ה"נ אי אמרינן הנחת הכוורת ועשיית המחיצה בהדי הדדי מיפטר וא"כ אין הבנה לדברי התוס' אלו ואם נימא דס"ל להתוס' דאין לו להיות חייב אא"כ יהי' מחיצה מתחלה ועד סוף וכל שנסתלק המחיצה בין מעיקרא ובין בסיף פטור א"כ גם כאן נימא כיון שנעשה המחיצה בסיף פטור ונלענ"ד דס"ל להתוס' דהא ודאי פשיטא דבהדי הדדי קאתיין אלא איבעי לן אי מיחשב עי"ז רה"י