גנזי יוסף קלב

ע"א) ובגיטין (דף ט"ז ע"א) לא הביאו זה בשם פירש"י אלא סתם:

(שם) על רום כקליפת השום ועל רוחב כשפופרת הנוד כלומר שתי אצבעות וכיון וכו' כצ"ל נ"ל ותיבות חוזרות למקומן מיותר דזה לא שייך אלא בנקב עגול וכאן אין ב' אצבעות אלא ברוחב:

(שם) ונראה לר"י דלענין השקה מיתניא וכו'. נ"ל דר"ל אבל לענין עירוב מקואות לא מועיל טופח להטפיח וצריך כשפופרת הנוד ומ"ש אח"כ אבל לענין מקואות מועיל ר"ל דמועיל קטפרס והוא לראי' דלא מיירי שם לענין מקואות שהרי לענין מקואות מועיל קטפרס והתם תנן דלא מועיל וממילא מתורץ מה דמועיל שם טופח להטפיח כיון דלא מיירי לענין מקואות ולא הבינותי מ"ש מהרש"א דאין זה תירוץ לקושייתם ע"ש ויש שם ט"ס וצ"ל בד"ה בתחתונה ומ"ש בסוף דבריו ולפי דרכם זה וכו' ר"ל דאלו לפיר"ת דלעיל (דף י"ט ע"ב) דוקא דאיכא באמצעית ארבעים ע"ש:

(דף כ"ב ע"א) רש"י ד"ה הרי אלו טהורין לתרומה וכו'. עיין במהרש"א וצ"ל דמ"ש רש"י במשנה דמטבילין כששניהם טמאין היינו אפילו אין בפיו כשפופרת הנוד אבל כשיש בפיו כשפופרת הנוד אפילו חיצון טהור טהורין לתרומה ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה מאי איכא וכו' וגם רבא וכו'. ונ"ל דלפי פי' התוס' הך והנ"מ רבא קאמר לה דמוקי להך משנה דכלים שמילאן וכו' אפילו בקודש דבכלי טמא טהור אפילו לקודש אבל לר' אילא דהטעם משום חציצה מיירי מתניתין אפילו בכלי חיצון טמא והך דכלים שמילאן וכו' מיירי לתרומה דוקא ומ"מ סיפא דכלים שמילאן וכו' ואם לא טבל וכו' הוא דוקא לתרומה אפילו לרבא דבקודש אפילו יש בפיו כשפופרת הנוד גזרינן אטו אין בפיו אבל לפירש"י דהאי והנ"מ וכו' קאי אגופא דדינא וכמ"ש מהרש"א קאי דוקא לתרומה בין לרבא ובין לר' אילא ודו"ק:

(שם) ד"ה אבל שאול וכו' צ"ע וכו'. נ"ל דכוונתם לר' זירא לקמן (דף כ"ג ע"א) דעבר ונשא טהור:

(שם) ד"ה שלא יהא וכו' דהא לכך וכו' נ"ל דכוונתם דטעם שלא יהא שורף פרה אדומה לעצמו לא שייך אהא דאמר ר' יוסי מפני מה נאמנים על טהרת יין ושמן אלא אגב דמפרש ע"ז טעם שלא יהא בונה במה לעצמו מפרש נמי ושורף וכו' לטעם אהא דנאמנים על שמירתה:

(שם) ד"ה לא מקבלין וכו' ול"נ דפותח וכו'. דבריהם אין מובנים לכאורה דרש"י לא קאמר אלא בשעת הגתות והבדים דלא שייך טעמא דהכל חברים אבל ברגל ודאי הטעם הוא דהכתוב עשאן חברים כדאיתא בגמרא אבל אי לא"ה לא מהימני אכן מדברי רש"י לקמן (דף כ"ה ע"ב) ד"ה ומלאין דתרומה משמע דטעמא דשעת הגתות והבדים משום הפסד כהנים ולא מדינא ולכן לא מהימני אקנקנים והנה הרמב"ם פ"א מה' מטמאי משכב ומושב כ' ג"כ דבשעת הגתות והבדים הכל מטהרין כליהם ולשיטתו א"ש דס"ל דמלאין דתרומה נאמנים ע"ש ה"א וה"ד ודו"ק:

(שם) שוים דטהורים כל וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה ניחוש לשאלה צ"ע וכו'. ולענ"ד אפשר לומר דמשום מגע ע"ה לא בעינן הערב שמש וכמ"ש התוס' (דף כ"א ע"א) בטומאה דרבנן ומקשה דניחוש שמא טבל כלי תוך כלי ובעי הערב שמש ומתרץ מטבלינן להו כדין טומאה דאורייתא בהערב שמש ואפשר שזהו כוונת רש"י שכ' מטבלינן להו שמא הטבילם כלי בתוך כלי ר"ל דלא משום מגע ע"ה בלא הערב שמש אלא משום שמא הטבילם כת"כ ובעינן הערב שמש ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה טמא מת וכו' כיון דלא שכיחי וכו'. משמע דר"ל דכיון דלא שכיח לא חיישינן שמא נטמא במת ושיילינן מנייהו ומשתמשים בו ע"י טבילה לכן גזרו שלא יציל על כלי שטף אכן לולי דבריהם הי' אפשר לומר דלא נחשדו ע"ה אטומאת מת וגם הם אין מטהרין אלא ע"י צמיד פתיל אלא דסוברים שכליהם מצילין בצמיד פתיל ודו"ק וצ"ע:

(שם) ד"ה מתוך וכו' וצ"ע וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד הא פסיקא להו להתוס' דאין ראי' מהא דל חיישינן לטומאת מת בין בגופו ובין בכליו דהתם הטעם הוא משום דלא שכיח אבל היכי דודאי נטמא במת לא שמענו שנאמן אטבילה אלא דמשמע להו מדתניא ע"ה שבא להזות וכו' ולא השמיענו כן בכליו משמע דבכליו מהימן אטבילה כמו שנאמן שלא נטמא במת ומורי חידש שגם בכליו אינו נאמן להזות ודוקא כשאומר שלא נטמא נאמן משום דלא שכיח ודו"ק:

(דף כ"ג ע"א) ד"ה ונפסקה וכו' והאי רצועה לאו כלי הוא. נ"ל דר"ל דאחר שנפסקה הרצועה אין הסנדל כלי וכ"ה בשבת שם ע"ש:

(שם) ד"ה מת תחוב וכו' והא דאמר וכו'. כצ"ל כמו שהוא לפנינו בתוס' ובמהר"ש הוא ט"ס ע"ש:

(שם) ד"ה לעולם וכו' ומשום צינורא דע"ה איכא וכו':

לא הבינותי דמפורש בגמרא דלא זהיר בהו אלא בתר דגמריה וחיישינן שמא נפל עליה מקמי דליגמריה ובעידנא דגמריה עדיין לחה היא וכמ"ש התוס' לעיל (דף כ' ע"ב) ד"ה כלים בשם הר' אלחנן וצ"ע:

(שם) דידים שניות אין להם וכו' כצ"ל:

שם ע"ב) רש"י ד"ה שלא אמרו וכו' מיוחד לישיבה שיהא נעשה וכו' כצ"ל:

(שם) תוס' ד"ה יצא זה וכו' לאו משום דלאו כלי כן וכו' כצ"ל:

(שם) דהואיל ומהני בו יחוד ישיבה דלא שייך לפכין קטנים מטעם תוך וכו'. נ"ל דכוונתם דאע"ג דלא שייך בהו טומאת תוך דשייך בפכים קטנים (וה"ה שהיו יכולין לומר דשייך בכל הכלים ונקטו פכים קטנים דאיירי בהו] ואפ"ה מיטמאין במדרס כיון שמיוחדין לישיבה ושייך בהו טומאת מדרס הוי ק"ו מפכים קטנים דאין בהם טומאת תוך דשייכא בהו ואמרינן דכיון דלא שייך בהו טומאת בשר לא מיטמו נמי בשער אע"ג דשייכא בהו ואפ"ה מיטמו במת כ"ש מפץ דאע"ג דלא שייכא בהו טומאת תוך מיטמו במדרס דמיטמו במת כנ"ל בכוונתם ואפשר דצ"ל דהואיל ומהני בהו יחוד ישיבה אע"ג דלא שייך בהו טומאת מגע מטעם תוך ואפ"ה יהו טמאים מדרס הזב הוי הק"ו גמור מפכים קטנים הואיל וכו' כנ"ל. ועיין בתוס' שבת שם כתבו בע"א:

(שם) ד"ה שאם וכו' ומיהו וכו'. נ"ל שאין כוונתם דלפי' הר"י לא מיתרצה קו' ה"ר ניסם אלא שמתחלה הביאו לפרש הירושלמי ואח"כ סיימו והשתא וכו' לתרץ קו' הר"נ וצ"ל דאפילו למ"ד צירוף דאורייתא ואע"ג דא"צ לכלי כלי מצרפו מ"מ מה שא"צ לו בו ביום כלל אין בכך כלום אם מפסידו ולא הביאו פי' הר"י אלא להורות שיש חילוק בין צריך לכלי או לא וע"כ היינו אפילו למ"ד צירוף דרבנן ועיין בתוס' יומא (דף מ"ד ע"ב) ד"ה נתפזרו ולשון ומיהו הוא קצת מגומגם ואפשר לישבו בדוחק ודו"ק. ועיין במהרש"א עד ואינו מצרף רק וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה והא דרבנן וכו'. עיין במהרש"א עד דרבנן רק מהוסיף וכו' כצ"ל:

(שם) דגבי מעלות דרבנן לר"ע וכו' כצ"ל:

(דף כ"ד ע"א) בא"ד כר"י דפרק המנחות והנסכים. נ"ל דצ"ל כרבי דפרק הקומץ רבה (דף כ' ע"ב) וע"ש בתוס' (דף כ"א ע"א) ד"ה יצאו ומ"ש דלרבנן אף בשר בתר שחיטה יש לה פדיון לא ידעתי מהיכן משמע להו ודו"ק:

(שם) וכדמוקמינן לה בפסחים. נ"ל דצ"ל בזבחים (דף ל"ד ע"א) ועיין בתוס' מנחות (דף ק"א ע"א) ד"ה אע"ג ודו"ק: