גנזי יוסף קכג

דבור בפ"ע ומ"ש רש"י וקנה עדת ישראל קאי אהא דאמרינן וקנה לך עדה ולפירוש זה הוי וקנה לשון קנין ומ"ש בין הקנים ביער קאי אהא דאמרינן ד"א געור חית קנה שדרה בין הקנים ע"ז כתב בין הקנים ביער כדי שנבין הא דאמר אח"כ יכרסמנה חזיר מיער וכן הוא הפירוש בדברי רשב"ם ד"ה וקנה לך עדה וכו' עד דסתם עדה ישראל קאי על זה ולפ"ז הוי וקנה לשון קנין ומ"ש אח"כ וקנה לשון קנים קאי על ד"א וכו' שדרה בין הקנים ע"ז כ' וקנה דריש לשון קנים ומפרש תחלה לשון וקנה ואח"כ מציין בין הקנים ומפרש הענין:

(דף קי"ט ע"א) רשב"ם ד"ה זה המגלה וכו' סתרי תורה וכו'. ר"ל טעמי תורה שהיו מכוסים ונסתרים ולפ"ז יהי' פירוש הפסוק ולמכסה היינו מה שהי' מכוסה עתיק שעתיק יומין נתן רשות לגלותן ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה דגלדי של מרצופים של עור שנושאים וכו' ורשב"ם בד"ה דגלדי כ' ואעפ"כ היו וכו'. ונ"ל שהם שני פירושים שכ' רש"י בסנהדרין (דף ק"י ע"א) ד"ה דגילדי דפירש"י דכאן הוי כלשון אחר דשם דמפתחות לצורך שקים ומרצופין של עור אבל המפתחות גופייהו יכול להיות שהיו של ברזל ופירשב"ם דכאן הוי כמו פי' ראשון של רש"י דשם דהמפתחות היו ג"כ של עור ע"ש:

(שם) גמרא מאודך סימן. נ"ל דר"ל דכל הנך מימרות הם מאודך ולמטה:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה אין מפטירין וכו' אבל לא מרור דלאו חובה היא. הנה הרא"ש כתב דלפירשב"ם דמצה זו הוא עיקר מצות אכילת מצה צריך לאכול גם מרור וכ' הפרישה סי' תע"ז שכ"ה גם לפירש"י וצ"ל שלא הי' בגירסתו ברש"י אבל לא מרור ולפירש"י שלפנינו נראה לפרש דלאו חובה היא דמרור בזה"ז דרבנן ומ"מ קשה שלא יאכל בתחלה מרור אלא בסוף בשלמא במצה א"א לעשות כן שהרי צריך לאכול סעודתו אבל מרור קשה וצ"ל דמ"מ מוטב שיאכל מרור סמוך למצה שמברך עלי' ודו"ק:

(דף ק"כ ע"ב) תוס' ד"ה באחרונה וכו' וכן צ"ל להלל וכו'. כ' מהרש"א ויש לדקדק וכו' וי"ל וכו' ע"ש וצריך ביאור מ"ש יבטל מרור שהוא רשות את מצה דאורייתא דקיי"ל כרבא וכו' אם ר"ל כמו דאמרינן לעיל (דף קט"ו ע"א) לא ליכרך וכו' ואתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאורייתא ויהי' על כרחך כוונתו כשלא יאכל מקודם זה מצה כלל הא לא צריך להשמיענו כלל דכבר נתבאר בגמרא שם שלא יעשה כן לא בתחלת הסעודה ולא בסוף הסעודה ולהלל בזה"ז ע"כ צריך לאכול תחלה מצה ואח"כ מצה ומרור ולדידן צריך לאכול בתחלה מצה בפ"ע ומרור בפ"ע ואח"כ מצה ומרור ביחד כמ"ש התוס' שם ד"ה אלא מברך ונ"ל דכוונתו דאחר שאכל מצה ומרור בתחלת הסעודה לא יעשה הכריכה בסוף הסעודה שלא ישאר טעם מצה בפיו דמרור דרשות שיאכל אח"כ עם המצה מבטל לי' וס"ל כמ"ש לעיל בביאור דברי רש"י ואי הוי מצה ומרור תרווייהו דאורייתא או אי הוי תרווייהו דרבנן ואפ"ה צריך לאכול כזית מצה באחרונה הי' צריך לאכול גם מרור והיו שניהם שוין ולא אתי חד ומבטל לאידך אבל השתא דקיי"ל כרבא א"צ לאכול מרור בסוף הסעודה ומבטל למצה וא"א לומר שלא יאכל כלל מרור בתחלת הסעודה שצריך לסמכו לברכת מצה כמ"ש לעיל ועוד דהמצה הי' מבטל למרור כדאמרינן התם אלא דעדיין צריך לדקדק אמאי כ' כיון שאנו מסתפקין גם להלל גופי' כיצד יעשה בזה"ז אם יאכל מצה ואח"כ מצה ומרור ביחד כמ"ש התוס' שם הא כיון דקיי"ל מצה לחוד דאורייתא וכריכה דרבנן א"כ לא ישאר טעם מצה דאורייתא בפיו וצ"ל דאע"ג דמצה דאורייתא הא דבעינן שישאר טעם מצה בפיו הוא דרבנן ודי שישאר טעם הכריכה בפיו אכן לולי דברי מהרש"א הי' אפשר לומר שגם להלל לפי מאי דקיי"ל כרבא צריך בזה"ז לאכול אחר הכריכה מצה לחוד והתוס' שכתבו וכן צ"ל להלל וכו' היינו בזמן הבית ודו"ק:

(שם) גמרא קרא בערב תאכלו מצות. נ"ב בשם הב"ח דמדברי התוס' קידושין (דף ל"ז ע"ב) משמע דגרסינן כאן קרא דבכל מושבותיכם וע"ש במהרש"ל ובמהרש"א:

(שם) רש"י ד"ה כולם וכו' אם ישנו כולם. הוגה בשם הב"ח אחר ב' כוסות הראשונים וכו' ולא הבינותי דמנ"ל לאסור הפסקה באמצע סעודה והול"ל באמצע אכילת כזית מצה האחרונה וכמ"ש רשב"ם ואפשר ר"ל בין מצה ראשונה שבירך עלי' על אכילת מצה ובין מצת האפיקומן הוי ג"כ הפסק והיינו כסברת מהרי"ל הובא בא"ח סי' תע"ח אבל לא ידעתי למה הגי' כן כיון דלא קיי"ל כן טפי הו"ל להגי' אחר שהתחילו לאכול האפיקומן וגם לא ידעתי למה תלה בב' כוסות גם מה זה שכ' שלאחר הסידור ואפשר דצ"ל לכוסות האחרונים שלאחר הסידור ודו"ק וצ"ע:

(שם ע"ב) רשב"ם ד"ה ראב"ע וכו' דעד בוקר לאו וכו'. אע"פ שגם בבוקר א"א לשרפו משום שהוא יו"ט ובאכילה כבר נאסר מחצות מ"מ עד הבוקר לא חל עליו מצות שרפה עדיין ויכול לאבדה בכל דבר שאין בו איסור משום יו"ט ובבוקר חל עליו עשה דבאש תשרופו שהוא מ"ע כדאיתא בשבת (דף כ"ד ע"ב) ואע"כ שא"א לשרפו משום יו"ט מ"מ אסור לאבדה בדבר אחר שלא יבטל מצות שרפה כנ"ל:

(שם) תוס' ד"ה מלא תותירו וכו' אע"ג וכו'. הקשה מהרש"א דהתם מבוקר שני ילפינן ע"ש ולענד"נ לתרץ דהתם ילפינן בוקר שני מדכתיב ב"פ בוקר לכן הקשו התוספות מנ"ל דאחר בוקר ראשון נאסר דלמא לא כתיב לא תותירו עד בוקר אלא להורות דוהנותר עד בוקר היינו בוקר שני אבל ביו"ט לא שרפינן ואהא תירצו דסוגיא דהכא אזלא למאן דמפיק דאין שורפין קדשים ביו"ט מדוכתא אחרינא ולהנך מ"ד צ"ל דלא דייקו מדכתיב ב"פ בוקר וס"ל דבוקר קמא ובוקר בתרא איום אחד קיימו והיינו בוקר ראשון לראב"ע דחל עליו מצות שריפה וממילא ידענו שאסור באכילה וכן לר"ע דה"א מאי בוקר בוקר שני היינו דתרווייהו אבוקר שני קיימו להנך אמוראי אבל למאן דדריש מיני' דאין שורפין קדשים ביו"ט ע"כ למניינא אתא וכמ"ש ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה הא אפקיה קרא וכו' דכתיב בערב תאכלו מצות וכו' ובד"ה קמ"ל וכו' שבעת ימים וכו'. מדברי רש"י מבואר דקרא דבערב תאכלו מצות מפיק מהיקישא דעל מצות ומרורים דמשמע משם דכשאין פסח אין מצה וקרא דבערב תאכלו מצות מלמדנו דחייב במצה אפילו כשאין פסח וה"א דשוב לא איתקש כלל מצה לפסח ואתי קרא דשבעת ימים ואהדריה דלשאר דברים איתקש מצה לפסח ורשב"ם כ' דאדרבה קרא דבערב אהדרי' ונלמד דחייב במצה וקרא דששת ימים מפקיע דמשמע דמצה רשות וצריך להבין דעת רש"י היכן מצינו דקרא דז' ימים אהדריה ובברייתא דלעיל ע"א לא מובא כלל פסוק זה וצ"ל כיון דדבר שהיה בכלל היינו בכלל ז' ימים כמ"ש רשב"ם שם היינו דאהדריה לכללא ובברייתא דת"כ פ' אמור שהביא הרא"ם פ' בא מייתי קרא דז' ימים ע"ש ודו"ק ואין להאריך:

(דף קכ"א ע"א) רש"י ד"ה שירי דם בזריקה וכו'. נ"ל דצ"ל שירי דם שלמים בזריקה ומ"מ לא הבינותי אמאי נקט שירי דם שגם עיקר נתינת הדם הוא כן וצ"ע:

(שם) תוס' ד"ה כשתמצא לומר וכו' משום דדרשא דריה"ג וכו'. דברים אלו אינם מובנים לי דלא משני התם אקושיא זו דס"ל כריה"ג אלא אחר דמשני סבר לה כריה"ג פריך ור' ישמעאל האי קרא מפיק ליה להכי ומפיק ליה להכי ומשני תרי תנאי אליבא דר' ישמעאל ולשון התוס' בזבחים שם נכונים בזה שכתבו דר"י דיליף