גנזי יוסף קכד

מודם זבחיך ישפך לניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה יצא יליף דפסח בשפיכה מקרא אחרינא [והיינו כעין שכתבו כאן דיליף מסברא אלא דהתם משמע להו דאין ללמוד מסברא אלא מקרא אחרינא] והקשו ע"ז דמאי פריך אברייתא דהתם דיליף מודם זבחיך לניתנים במזבח החיצון שנתנם במתנה אחת כיפר והא מיבעי לי' לכדר"י דפסח בשפיכה ומשני דסבר כריה"ג דפסח בזריקה נימא דסבר ג"כ בשפיכה ויליף מקרא אחרינא [או מסברא לשיטת התוס' דהכא] ואהא תירצו שפיר אלא משום דאשכח ברייתא דריה"ג נקטה [והיינו כמ"ש התוס' הכא משום דדרשא דריה"ג פשוט ליה טפי] ונ"ל דלא ק"ל התם אמאי דמשני תרי תנאי ואליבא דר"י דכיון דתרוייהו ברייתות דר"י ילפי מודם זבחיך ישפך ע"כ תרי תנאי נינהו דע"כ ברייתא דילפא מודם זבחיך דניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה יצא לא יליף מיניה דפסח בשפיכה אלא מקרא אחרינא [או מסברא] אבל התוס' דהכא שהקשו והאי דלא משני הכי כדפריך ור"י האי קרא וכו' ע"כ ס"ל דאפשר לומר דאע"ג דהברייתא נקטה להא דניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה קרא דודם זבחיך לאו דוקא הוא וקרא לפסח בשפיכה אתי וניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה נפיק מסברא וקרא אסמכתא בעלמא ולהכי לא כתבו מקרא אחרינא דהו"ל למנקט בברייתא קרא האחר וצ"ל דמ"ש משום דדרשא דריה"ג פשוט ליה טפי ר"ל וכיון דריה"ג ע"כ ס"ל דפסח בזריקה ניחא ליה לומר שגם ברייתא זו דדריש אליבא דר"י מודם זבחיך דזריקה שנתנם בשפיכה ס"ל כריה"ג ודו"ק:

סליקא מסכת פסחים. מסכת חגיגה פרק א. (דף ב' ע"א) תוס' ד"ה הכל וכו' ע"כ נראה לר"ת וכו'. ומ"מ הוי דלא כהירושלמי שסובר דדוקא בקרבן מיירי והתוס' לא ניחא להו כהירושלמי מטעם שכתבו אח"כ דע"כ ש"ס דילן לא ס"ל כהירושלמי:

(שם) דלפי האמת לא ילפינן וכו' כצ"ל:

(שם) דהא ולא יראו הוא דמוקמינן לקמן (דף ז' ע"א] וכו'. ר"ל וא"כ יראה כל זכורך מיירי בראיית פנים וסמוך לי' זכורך דממעטינן נשים ואע"ג דבירושלמי לא קאמר דחייב אלא קטן משמע להו דה"ה נשים דהא למאי דיליף מהקהל ה"ה נשים ונ"ל דזהו כוונת התוס' שכתבו ואע"ג דאמרינן לקמן נילף ראיי' ראיי' מהקהל ולכאורה אינו מובן מאי קשיא להו ממה דקאמר סד"א כיון דהאמת אינו כן אלא כוונתם דלכאורה מדאצטריך מיעוט גבי נשים דלא נילף גז"ש זו משמע דגבי קטן דליכא מיעוט ילפינן גז"ש זו לזה כתבו דלפי האמת לא ילפינן גז"ש זו כלל מדלא אמר שם דמ"מ ילפינן גז"ש זו לענין קטן ועיין במפורשי ירושלמי ואין להאריך ודו"ק:

(שם) ד"ה חוץ וכו' כל הני מכללא אתיין נ"ל דר"ל דבכלל חוץ מחרש הוא גם חרש באזנו אחת ונ"ל דה"ה שהיו יכולין לומר מדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר ובכלל חוץ מחיגר הוא גם חיגר ברגלו אחת ובעלי קבין ודו"ק:

(שם) ד"ה איזהו וכו' דהא בפ"ב דביצה (דף כ' ע"ב) וכו' כצ"ל. ולא ידעתי אמאי כתבו משמע דהא מפורש שם דילפינן מקרא. ומ"ש ולחם הפנים נמחק בגליון ונכון הוא דהא לחם הפנים אין מסדרין אלא בשבת והא דלא דחי אפייתן יו"ט שחל בע"ש אין ראי' דאפשר לומר דהיינו משום שאין זמן סידורם היום נ"ל:

(שם) ד"ה יראה יראה וכו' ועוד וכו'. והנה ממה שכ' רש"י כדרך שבא לראותך וכו' מה לראותך בשתי עיניו משמע ודאי שמפרש דקאי תרוייהו על הקב"ה ולראות שהיא המסורת היינו שהקב"ה בא לראותך וליראות שהוא המקרא היינו ליראות מן האדם ולפ"ז צ"ל מ"ש בד"ה יראה יראה יראה כל זכורך וכו' דמשמע שהאדם רואה השכינה היינו יראה בצרי דהיינו שהשכינה בא ליראות מן האדם והיינו שהאדם רואה השכינה ומ"ש אח"כ יראה כל זכורך וכו' משמע שהאדון בא לראותך היינו יראה בחירק שהשכינה בא לראות את האדם ודו"ק. ועיין במהרש"א עד לא דריש אלא המקרא וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה לישא שפחה וכו' אע"ג דעבד מותר בממזרת וכו'. נ"ל דאהא דעבד מותר בממזרת לא צריך טעם דקדש ועומד דלא עדיף עבד ממשוחרר דמותר בממזרת כמ"ש התוס' אח"ז גם לא שייך לזה טעם דקדש ועומד דהא איסור דלא יהי' קדש קאי על איסור שלא ישא שפחה ולא על שלא ישא ממזרת אלא טעם זה צריך אהא דממזרת מותרת בעבד וה"ה ממזר בשפחה וכוונתם אע"ג דממזרת מותרת בעבד ונקטו לפי שקרש ועומד שזה הטעם נאמר אהא דממזר נושא שפחה וה"ה כאן ממזרת מותרת בעבד דקדשה ועומדת היא ועיין ב"ש סי' ד' ס"ק ל"א ל"ב. וכן מ"ש התו' אח"כ א"נ נתינה אסור בצד עבדות דלאו קדש ועומד נקטו דלאו קדש ועומד דמה"ט נתין אסור בשפחה כמ"ש אח"כ אע"ג דמותר בממזרת וכו' וממילא ה"ה נתינה אסורה בצד עבדות דלאו קדשה ועומדת היא אע"ג דמותרת בממזר ודו"ק:

(שם) ד"ה נשים ועבדים וכו' דהכא תרי עניני וכו'. הקשה התוספות יו"ט דגם בנדה הוא תרי ענייני קטנות לענין מיאון ואשה לענין עיגון ע"ש ולענ"ד כוונת התוס' דהתם מעדות אחד נלמד אבל כאן נשים מקרא וחרש ושוטה משום דפטורים מכל המצות וקטן מק"ו. עוד הקשה התויו"ט דמברייתא משמע דקטן משום דלאו בר דעה הוא ולענ"ד לק"מ כמ"ש התוס' (דף ג' ע"א) ד"ה גמר דלולי הק"ו היינו למדין מהקהל ע"ש ודו"ק:

(שם) ד"ה ומי שאינו יכול וכו' ורבותא נקט וכו'. נ"ל דר"ל דאפילו הוא כבר בירושלים אם אינו יכול לעלות ברגליו לעזרה פטור וכ"ש אם הוא בעירו שא"י לעלות משם לעזרה כיון דאפילו אלו הי' בירושלים לא הי' יכול לעלות ופטור אבל אין כוונת רש"י דדוקא כשהוא חלש כ"כ שא"י לעלות מירושלים לעזרה פטור אבל כשיכול לעלות מירושלים לעזרה אע"פ שהוא בעירו וא"י לעלות משם ברגליו חייב דאינו כן ולזה סיימו התוספות וה"ה נמי וכו' ר"ל אע"פ שאלו היה בירושלים הי' יכול לעלות משם לעזרה מ"מ עתה שהוא בעירו ואינו יכול לעלות משם לירושלים פטור ונקטו לירושלים דמירושלים לעזרה יכול לילך אלא דהמותר מעירו לירושלים אינו יכול לעלות ודו"ק. אלא דתמהני דבגמרא (דף ד' ע"ב) אמרינן דשאינו יכול לעלות ברגליו לאתויי מפנקי ופירש"י שאין הולכין בלא מנעול וזה לא שייך אלא בעזרה דאין הולכין במנעול אבל מעירו וכן מירושלים עד סמוך לעזרה יכול לילך במנעול ואם נאמר דמ"ש התוס' דלא מיבעיא מעירו דלא מצי סליק היינו משום דע"כ צריך לבא לעזרה מ"מ קשה מ"ש וה"ה אם אינו יכול לעלות מעירו לירושלים דאין ענין זה לזה כלל ואפשר דמ"מ משמע להו לדמות זה לזה:

(שם) ד"ה שומע וכו' למיתני סורסא. נ"ל דר"ל שצריך לסרס וליתני נשים קודם שוטה וקטן בהדי שומע ואינו מדבר ונ"ל דכוונתם דאה"נ דבאמת צריך להגי' במשנה נשים בהדי שומע ואינו מדבר אלא דהגמרא לא חש לבאר זה דאל"כ לרבינא צריך למחוק נשים מהמשנה שהרי בהדי שוטה וקטן פשיטא דלא שייך כלל למתני וזה אינו במשמע כלל ודו"ק: