גנזי יוסף קיב

(דף פ"ד ע"א) ד"ה ולא מילה וכו' לא הוי צריך למיסר. ר"ל דלא הוי צריך למעטו מקרא:

(שם) ד"ה הואיל ומתאכלי וכו' יש עליהם שם בשר וכו' עיין במהרש"א עד וק"ק וכו' ולענ"ד נראה ליישב דהתם לא אמר ר"ל כלום וספוקי מספקא לי' דמכאן משמע לי' דאינו כבשר ומהך דאלו שעורותיהן כבשרן משמע ליה דהוי כבשר ואה"נ אלו היה פשט לו דמטמא היה מקשה לו מהך דהכא אלא כיון דפשט לו דאינו מטמא ניחא לי' שפיר הך דהכא ומקשה לו מהך דאלו שעורותיהן כבשרן אבל התוספות לקמן ד"ה הא הדר בי' הקשו שפיר כיון דסבר ר"ל כאן דבתר בסוף אזלינן תקשה לנפשי' דמהתם משמע דבתר בתחלה אזלינן ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה אבר שיצא וכו' תימה וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה דבהיתה לו שעת הכושר ניחא להו דלשון כשר אפשר לפרש שהי' כשר מעולם משא"כ ראוי לאכילה משמע שראוי עכשיו לאכילה אבל לקמן בדבור שאח"ז מביאים שפיר מההיא דאבר שיצא מקצתו על היתה לו שעת הכושר מכח מכ"ש. עוד נ"ל דכאן הקשו לפי מאי דס"ל דהיתה לו שעת הכושר ונפסל הוא פסול אמאי נימא דכשהשאר כשר גם היוצא כשר וגם לקמן כתבו כיון דלא נפיק מתורת כשר ע"י שיצא מקצתו אע"פ שנפיק מאכילה ה"ה בהיתה לו שעת הכושר ודו"ק:

(שם) ד"ה ה"ג וכו'. עיין במהרש"א עד אלא בהיה לו שעת הכושר דלא כשר מקרי וכו' כצ"ל:

(דף פ"ה ע"א) ד"ה אחד עצם וכו' הכא מזכיר וכו' עיין במהרש"א ולענ"ד לאוקימתא דר"ל קאי אקרא דועצם לא תשברו בו דמיירי שיש עליו שיעור אכילה מדסמוך ליאכל אבל לא שייך לומר דסתמא מיירי שיש בתוכו מוח ודו"ק:

(שם) ד"ה כשהוא וכו' ותירץ ר"ח וכו'. מדברי התוס' בזבחים שם משמע דקושיא דבעידנא לא מיתרצה אכן בפסקי תוס' שם סס"ט כ' דבכה"ג לא בעינן בעידנא כיון דא"א לקיים העשה בע"א וצ"ע:

(שם) ד"ה דבני חבורה וכו' וא"ת וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד משמע להו להתוס' שגם ביוצא דק"ק דאין נאכלין אלא לכהנים וגם אימורין דסלקי לגבוה והם ביד כהנים מבעי לי' ולא איפשטא לכן הוצרכו לתירוץ שלהם ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה ה"ז בל"ת כדאמר וכו'. ר"ל ל"ת דאכילה אחר שידענו שאסור להוציא והוי בקודש פסול אבל ל"ת דהוצאה גופי' מפרש לקמי' כמ"ש רש"י ד"ה שיצא:

(שם ע"ב) ד"ה מן האגף ולפנים וכו' משפת הפנימית של עובי הפתח וכו'. עיין מ"ש בעזה"י בא"ח סי' נ"ה סי"ג בכוונת רש"י דמיירי שהדלת נפתח לפנים ומ"ש של עובי הפתח ר"ל של עובי הדלת עד מקום הנקישה שהיא שפה החיצונה של עובי הדלת והיינו שכל עובי הדלת נקרא אגף עצמו ומשפת הפנימית של עובי הדלת ולפנים הוא מן האגף ולפנים ומשפת החיצונית של עובי הדלת ולחוץ נקרא מן האגף ולחוץ והיינו מ"ש רש"י בד"ה אגף עצמו עובי השער ר"ל עובי הדלת ע"ש:

(שם) ד"ה שערי עזרה וכו'. עיין במהרש"א עד בין במצורע ויש להקשות דאכתי וכו' כצ"ל. ונ"ל דמ"ש רש"י מצורע משתלח וכו' הוא דבור בפ"ע וקאי אהא דאמרינן שמצורעין מגינין תחתיהם:

(שם) תוס' ד"ה וכן לתפלה וכו' ולענין שופר ומגילה וכו' עיין במהרש"א ולכאורה יש להקשות דמ"מ מנ"ל להש"ס לומר דפליגי דלמא ריב"ל מיירי בשופר ומגילה וכן למסקנת התוס' שיש חילוק בין לענין צירוף ובין לענין לענות קדיש או קדושה יש להקשות דלמא רב מיירי לענין צירוף וריב"ל לענות קדיש וקדושה וצ"ל דס"ל להגמרא דודאי ריב"ל לא מיירי בשופר ומגילה דמתניתין הוא וכן רב לא מיירי לענין צירוף דפשוט הוא אבל אי הוי ס"ד דריב"ל מיירי בשופר ומגילה תקשה דע"כ רב וכן לתפלה קאמר ומיירי לתפלה ולא בשופר ומגילה ואפשר דלכן כתבו התוס' מההוא דפרק ראוהו ב"ד דגמרא גופא מההוא ילפי דריב"ל לא מיירי בהלל ומגילה ודו"ק:

(דף פ"ו ע"א) רש"י ד"ה והמיחם וכו' לא איכפת לן. נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ מה"ד וכשהשמש המשמש וכו':

(שם ע"ב) תוס' ד"ה אין מסרבין וכו' אמאי דיתיב וכו'. עיין מג"א סי' ק"ע ס"ק י' פרק ח. (דף פ"ז ע"א) ד"ה כאן וכו' אור"ת וכו'. נ"ל דק"ל אמאי תנא בברייתא סתם רגל הראשון אוכלת משל אביה כיון דמיירי דוקא ברדופה לכן פי' דכל נשים רדופות וגם ליישב גירסת דכתיב אז וכו':

(שם) והלכה דקתני במתניתין וכו'. נ"ל דלשון הלכה אפשר לפרש הלכה קודם שחיטת הפסח ואם כן כבר גילתה דעתה שרוצה בשל אבי' ואפשר לפרש שהלכה בלילה בשעת אכילה אלא דא"כ אין שייך לחלק בין הלכה או לא שהרי בין שרוצה עתה לילך לבית אבי' בין שרוצה בבית בעלה בעינן רוצה בשעת שחיטה וע"כ הלכה לאו דוקא לכן כתבו התוס' והלכה דקתני במתניתין לאו דוקא דלא מיירי בהלכה קודם שחיטת הפסח וממילא אין חילוק בין הלכה עתה או רוצה לילך או לא דאי דוקא וע"כ מיירי שהלכה קודם שחיטת הפסח כבר גילתה דעתה וכו'. ונ"ל עוד שהוצרכו לזה לפיר"ת אבל אי נימא דסתם נשים אין רדופות אפשר לומר דדוקא הלכה אחר שחיטה דאל"כ מסתמא דעתה בשל בעלה בשעת שחיטה כיון שלא ראינו שהיתה רדופה ודו"ק:

(שם) ד"ה כזויות מזבח מה להלן וכו'. היינו כלשון אחר ברש"י דקאי על פתחי נדה ולא ידעתי איך יפרש לפ"ז אב"א מהכא מזוינו מלאים וכו' ובפירש"י משמע שגם ללשון אחר יליף מלשון מלאים שמתמלאים תאוה ואפ"ה מגידות פתחי נדה לבעליהן אבל לפי' התוס' קשה ואפשר דאב"א מזוינו מלאים ר"ל ולא מבנותינו כזויות אבל מ"מ צריך קרא דומלאו כמזרק ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה וילדי זנונים וכו' ספק שלך וכו'. עיין במהרש"ל ועיין בא"ע סי' ד' סט"ו ובב"ש ס"ק כ"ו:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה ותהר וכו' שעתיד אני לזורעם וכו'. ע"ש ברש"י בפסוק שהוא שם מקום מ"מ מדלא כתיב בפירוש דמי בית אחאב משמע נמי לדרוש כן ומשמע לי' לרש"י כן ממה שדרש אח"כ ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו וסיים הפסוק כי גדול יום יזרעאל ופירש"י קבוץ זריעתם:

(שם) ד"ה יאמר להם וגו' ואמרתי ללא עמי וכו'. עיין מהרש"א בח"א והנה בפסוק ונקבצו כתיב נמי יאמר להם בני אל חי ואפשר דעת רש"י שהוא רק בשורה על מה שיאמר בסוף הפרשה ואחר שכ' יאמר להם וכו' התחיל לספר הסדר ונקבצו וכו' וסיים ואמרתי ללא וכו' והיינו כסדר הקללות הם הברכות כנ"ל:

(דף פ"ח ע"א) תוס' ד"ה שה וכו' דשה לבית לאו דאורייתא. נ"ל דצ"ל לבית אבות וכ"ה בגמרא שם ור"ל שאינו מחויב מדאורייתא למנות הקטנים על קרבן פסח:

(שם) ד"ה לישא וכו' וי"ל משום דידה וכו'. כ' מהרש"א לשון התוס' דפרק השולח (דף מ"א ע"א) יותר נכונים ור"ל דמבואר שם דקושייתם גם שישא בת חורין ותירוצם גם דלא מיפקדא ועיין במהר"ם שם: