גנזי יוסף קיא

שהמת מכוסה דאל"כ לא שייך טומאת התהום ואין חילוק בין כסהו אדם לנתכסה מאליו וכמ"ש הרמב"ם רפי"ג מה' טומאת מת ונלענ"ד לפרש דברי התוס' ע"פ דברי הראב"ד פ"ז מה' ט"מ ה"ד דקבר שיש בו חלל טפח על טפח אע"פ שהטומאה ממעטת החלל והרי היא כטומאה רצוצה ובוקעת ועולה ומטמאה באוהל [ר"ל המאהיל על הקבר טמא שהקבר אינו חוצץ] כמו כן מטמא כל סביביו במגע ואם יש שם טפח פנוי חלל אינו מטמא באוהל [ר"ל שהקבר חוצץ והמאהיל עליו לא נטמא] אבל מטמא כל סביביו במגע ע"ש וזהו כוונת התוס' דשמא קרא מיירי בקבר מכוסה ר"ל שהוא מכוסה בידי אדם ומסתמא יש טפח חלל ואינו טומאה רצוצה והוי אוהל גמור לכן מביא הטומאה תחת כולו אבל כשהטומאה ממעטת החלל כגון שנתכסה מעצמו שנפל עליו גל וכדומה דמסתמא אין שם טפח חלל והוי טומאה רצוצה שאינו אוהל מנ"ל שמביא הטומאה תחת כולו ודו"ק:

(שם) ד"ה נטמא וכו' נראה הטעם וכו'. עיין במהרש"א עד הכא אי הוי נטמא רובו נמי וכו' ר"ל דדוקא אי דינא הוא בנטמא רובו כששורף לפני הבירה שורף מעצי הקדש כשיבא לשרוף מעצי עצמו יהיה חשדא כשיחזור המותר שיסברו דמעצי המערכה שרף כדינו אבל כשיהיה עיקר הדין לשרוף מעצי עצמן לא שייך חשדא שידעו דעצים שלו הם כדינו ולא ניחא להו לומר שלא ידעו כלל ששרף טמא ויסברו שגנב מעצי המערכה דכשיראו שנושא עצים לביתו יעלה על לבם ששרף טמא וכשיחקרו ע"ז יתוודע להם שכן הוא אבל לא יעלה על לבם ששרפו מעצי עצמם שלא כדינו לכן הוצרכו לטעמים שלהם על עיקר התקנה שישרוף מעצי המערכה ודו"ק:

(דף פ"ב ע"א) רש"י ד"ה רב זביד וכו' לאשמועינן חוזר נקט וכו' כצ"ל:

(שם) גמרא באו לשורפו בחצרותיהן ומעצי המערכה וכו'. עיין במהרש"א עד דלמה יהי' לב ב"ד מתנה עליו וכו' ר"ל ולמה לי טעמא דלמא פיישן:

(שם) תוס' ד"ה הי' מעמיד וכו'. עיין במהרש"א עד אלא אפילו בעל קרי וכו'. נ"ל דר"ל טבול יום דבעל קרי עצמו דינו כזב וזבה ואסור בכל מחנה לויה כדלעיל (דף ס"ז ע"ב). ומ"ש על הרמב"ם בפירוש המשנה עיין בתוספות יו"ט ספ"ה דתמיד שמיישב סוגיא דשמעתין לפירוש הרמב"ם ואין להאריך כאן:

(שם) ד"ה בשלמא וכו' מיהו יש לדחות וכו'. כ' מהרש"א ק"ק וכו' ע"ש ולענ"ד אפשר לומר דכוונת התוספות דלקמן (דף פ"ג) דאמר רבה מוסיף אף ריה"ג דמשמע אבל לרבנן לא היינו אחר שידענו דתשרף אצטריך לשריפתה בקודש גם י"ל דגם לס"ד ידענו דלמדנו מבקודש באש תשרף דשריפתה בקודש אלא דס"ד דממילא למדנו דבשריפה ודחי ומסיק דגמרא גמירי לה לכל הפסולים ובקודש באש תשרף לשריפתה בקודש לחוד אתי וגמרא דלקמן דס"ד דממילא למדנו דבשריפה לא ידע הא דגמרא גמירי לה דאל"כ הי' קשה לו למה לי גמרא דגמירי או אפשר דגמרא סתמא גמירי אכל פסולי קודש ואצטריך להני דישרפו מיד ודו"ק:

(שם) וא"ת ואמאי צריך קרא וכו'. כ' מהרש"א למסקנא מוקי לה וכו' ע"ש ולענ"ד גם למסקנא הקשו התוס' שפיר דמ"מ משמע מדברי הש"ס שצריך גמרא בפסול הדם דבשריפה ול"ל הא הוי נותר ודו"ק:

(שם) וכולה שמעתין מסקא וכו'. לקמן לא מצינו לר' יוחנן אלא דמריה"ג לא למדנו לבעלים וכ"כ רש"י שם ד"ה ור"י נהי דשמעת ליה וכו' משמע דר"ל דמריה"ג לא מצינן למילף דהיינו מדם לבעלים אבל שיהא משנתינו סברה כן לא שמענו ואפשר משנתינו סברה כברייתא דלקמן ע"ב בדם ובבעלים תעובר צורתו וכו' אלא דכוונתם דסוגיא דהכא סברה כן אליבא דמשנתינו דלא קתני אלא בעלים אבל דם אפשר הוי כבשר ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה אבל נטמא וכו' נילף כולהו מטמא וכו'. כ' מהרש"א דרש"י תירץ קו' זו ע"ש ולענ"ד ס"ל להתוס' דמ"ש רש"י דשאני טומאה דפסלה אף בתרומה ומעשר וס"ל דמה שפסלה בשאר מקומות הוי חומרא היינו כשלא אסיק אדעתי' דמה שפסלה בחולין הוי קולא אבל לפי מה דס"ל השתא דמה שפסלה בחולין הוי קולא ה"ה מה שפסלה תרומה ור"י תירץ דמ"מ יש לדחות ולומר דהוי חומרא והיינו כתירוץ רש"י ודו"ק:

(שם) ד"ה הואיל וכו' וי"ל וכו'. הקשה מהרש"א דנילף ממעשר שני ע"ש ולענ"ד גם מע"ש לא פסיקא להו אלא הא דקיי"ל בשרפה משום דאיקרי קודש אבל כל כמה דלא ידעינן קודש גם מע"ש לא ידעינן ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה מחלוקת לפני זריקה וכו' מחמת דבר אחר. נ"ל דכאן הס"ד ומ"ש אח"כ ור' יוחנן וכו' הוא דבור בפ"ע ולא הי' בגירסתו אלא ור"י אמר לאחר זריקה מחלוקת ובא לפרש דהיינו אף לאחר זריקה וכ"מ מדברי התוספות:

(שם) תוס' ד"ה ר' יוחנן וכו' ומסברא בעי וכו'. נ"ל דר"ל וא"כ אפילו לא פירש להם היה להם להבין מסברא דבעי עיבור צורה אע"כ דבאמת ידעי דלא בעי אבל לעיל דסבר דמפני טומאה נשרפה א"ש דכיון דלא פירש להם סברו מסברא דלא בעי עיבור צורה ודו"ק:

דף פ"ג ע"א) ד"ה בו בכשר וכו' א"נ ע"י גומרתא טריחא וכו'. כ' מהרש"א מיהו האי טעמא דטירחא המ"ל התם ע"ש ולענ"ד התם לא שייך טעמא דטירחא דכדי שלא להותיר בקדשים ראוי להטריח ועוד דסתמא תני אין נמנין על מוח שבקליות ומשמע אפילו הוא דחוק שאין לו עם מי לימנות צריך לשחוט פסח אחר או לא יעשה פסח כלל ואמאי הא מוטב להטריח א"ע וגם משמע דאפילו רוצה להטריח מחינן ביה אבל כאן שרוצה לשרוף ויכול לשרוף עם העצם אלא שיש הפסד עצים וטרחא לשרוף העצם לזה שפיר אמרינן דטירחא להוציא המוח יותר מטירחא והפסד דשריפת העצם ואה"נ אם רוצה לטרוח להוציא המוח ודאי לא מחינן בי' לסברא זו והמשנה סתמא קתני ישרפו דמסתמא אינו רוצה לטרוח להוציא המוח ודו"ק:

(שם) גמרא ואי ס"ר שימוש נותר וכו'. עיין במהרש"א עד דודאי אין טעונין שרפה ולענ"ד טפי היה יכול לומר דאסור לשרפן אז כיון שיכול לאוכלם וגם להשהותם ער שיהי' נותר אסור לכתחלה משום לא תותירו ודו"ק:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה אא"ב וכו' דלאו בשר גמור הוא וכו'. עיין במהרש"א ור"ל דבמתניתין דיני שרפה קתני וכיון דלאו בשר גמור הוא ומסתמא לא אכיל להו לא הוו בכלל נותר דעיקרן לשרפה כפירש"י לכן חשיב להו באפי נפשייהו אבל רב דאמר דלאו בכלל בשר הם משמע דדינא קמ"ל וכיון דאם רצה יכול לימנות עליהם וכשניתותרו בעי שרפה לענין מה אינם בכלל בשר:

(שם) ד"ה ולא עולת וכו' וא"ת דביומא וכו' וי"ל דקרא וכו'. עיין במהרש"א עד מיהו ק"ק וכו' ולא הבינותי קושייתו דפשוט דקו' התוס' לא שייך לספקו של הריב"א ואלעיל קאי שהביאו מיומא ומשבת דאברי חול נשרפין בשבת במשלה בהן האור והיינו או בתמיד ומוסף יו"ט ור"ח שחלו בע"ש או אפילו בנדרים ונדבות כפי ספקו של ריב"א וכתבו לתרץ דקרא דבכל מושבותיכם גלי על במועדו דלא נימא דקאי דוקא על קרבנות שהוקרבו בשבת עצמו ומ"מ נקיט ביומא קרא דבמועדו דמיני' ילפינן כל הקרבנות הקרבין בשבת גופי' ומעתה לא הבינותי קו' מהרש"א ואם כוונתו דאכתי אמאי נקיט ביומא קרא דבמועדו דלא מיירי מאברי ע"ש מה ענין ספקו של הריב"א לכאן ודו"ק וצ"ע: