גנזי יוסף קי

יכול לשלח קרבנותיו וכו' ור"ל דל"ד לפסח דכשהי' בדרך רחוקה בשעת שחיטה אין שוחטין וזורקין עליו אבל חגיגה שוחטין וזורקין עליו:

(שם) ד"ה לימא וכו' בין בטומאה וכו'. ר"ל דאפילו עבדי בטומאה נדחו המיעוטים לפסח שני:

(שם ע"ב) ד"ה בראשון וכו' דלדידי' וכו'. נ"ל דהיינו אי ס"ל כרב דבמחצה טהורים ומחצה טמאים אלו עושין לעצמן בטהרה ואלו עושין לעצמן בטומאה אבל אי ס"ל כרב כהנא דהטמאין עושין את השני או אין עושין כלל כ"ש כאן שאין אלא שליש טמאי מתים שאין עושין בטומאה דלא מסתבר כלל לומר דנצרף זבין בהדי טמאי מתים שהרי הזבין לא עבדי בטומאה ואיפכא אמרינן בגמרא דהזבין דלא עבדי בטומאה מצטרפין בהדי טהורים ודו"ק:

(שם) ד"ה נזרק וכו' ועוד הא לעיל וכו'. עיין במהרש"א ולא הבינותי דהא דמשמע לעיל דסגי בחלב קיים או בשר קיים היינו בשאר מוקדשין אבל בפסח מפורש להדיא דנטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם ולא סגי בחלב לחוד ובעי ריצוי ציץ ודו"ק:

(שם) ונראה לריב"א וכו'. עיין במהרש"א ונלענ"ד לתרץ התם סתמא תנן על מה הציץ מרצה ומיירי אפילו בקרבנות שבאים בנדבה ואלו לא הי' מרצה מדרבנן הוי אמרינן שיביא קרבן אחר דאין שם חולין בעזרה ולא דמי לפסח שאינו בא בנדבה ודו"ק:

(שם) ד"ה אי בנזיר וכו' דא"כ תפשוט וכו'. נ"ל לפרש כוונתם דבקושייתם סברו דאי נימא בבעלים גמירי אפילו עבדי הבעלים איזה עבודה הותר להם טומאת התהום ודוקא אחר שאינו בעליו ועביד עבודה לא הותר לו טומאת התהום לכן קשה להו דאפילו בעלים ישראל אפשר לאוקמא דשחט קרבנות דשחיטה כשרה בזר והותר לו טומאת התהום דמת ולא דשרץ אבל כהן עובד עבודה שאינו בעליו לא שמעינן ואהא תירצו דא"כ תפשוט דבזיבחא גמירי ל"ש בעלים ול"ש כהן ר"ל דע"כ לא איבעי לן אלא אי דוקא בעלים שאין עובדים עבודה אבל בכהן עובד עבודה לא וה"ה בעלים עובדים עבודה אם הוא כהן או שוחט אם הוא ישראל ככהן אחר דמי ואי נימא שגם בעלים שוחטין הותר לו טומאת התהום ע"כ בזיבחא גמירי ר"ל אע"ג דעביד עבודה בגוף הזבח וממילא ל"ש בעלים ול"ש בכהן שאינו בעליו דכיון דעביד איזה עבודה אין חילוק בין בעלים לאחר כנ"ל בפירוש דברי התוס' ובגליון הש"ס הקשה על דברי התוס' הא אין חילוק אם הזורק הוא הבעלים או כהן אחר ולפי מ"ש הוא באמת תירוץ התוספות. ומ"ש עוד בגליון הש"ס הא טמא מותר לשחוט לכאורה אינו מובן דמשמע דהא דטמא מותר לשחוט מדאורייתא דוקא כשאינו נוגע בבשר והתוס' כאן דמיירי שלא ידע שהוא טמא וא"כ לא ידע ליזהר ובודאי נגע בבשר ועיין בחולין (דף ב' ע"ב) מוכח כן דאי נגע בבשר פסול מדאורייתא וע"י סכין ארוכה אסור מדרבנן שמא יגע ובתוס' שם ד"ה דליתיה קמן כתבו דרוב פעמים נגע [וע"ש בגליון הש"ס ובמ"ש שם בעזה"י בחידושי] ונ"ל בכוונתו דכיון דאין איסור אלא היכי דנגע בבשר הוי טומאת בשר ולא טומאת הגוף ובלא טומאת התהום מרצה ציץ ואיסור טומאת הגוף לא שייך בשחיטה דהא היכי דאינו נוגע בבשר דליכא טומאת בשר מותר לשחוט מדאורייתא ולטומאת הגוף לא חיישינן כנ"ל כוונת הגליון בזה ומ"מ אפשר לומר לדעת התוס' דס"ל דאע"ג דהיכי דאינו נוגע בבשר מותר לשחוט מדאורייתא מ"מ היכי דנוגע כיון דבשעת שחיטה נגע ושחיטה עבודה היא לכמה דברים אע"ג דאם אינו נוגע הותרה לו טומאה מ"מ היכי דנוגע דלא הותרה בה טומאה הוי טומאת הגוף דעביד עבודת השחיטה בטומאה דלא הותרה בה כנלענ"ד:

(דף פ"א ע"א) ד"ה לאו משום וכו' תימה וכו'. עיין מ"ש בזה בעזה"י לעיל (דף ע"ט ע"ב):

(שם) ד"ה א"נ כגון וכו' וג' יומי לאו דוקא וכו'. עיין במהרש"א עד ואם ראתה סוף היום מה יועיל לה שימור של תחלת היום וכו' הכי משמע לי' לכאורה דלפי פירוש זה דהא דאמרינן אידך פלגא דיומא ר"ל סוף היום היינו דדוקא סוף היום הוי שימור אבל היכי שראתה סוף היום לא הוי תחלת יום השני שימור לכן קשה לו הא דאמרינן במגילה דשימור הוי ביממא בהנץ החמה למאי נ"מ וע"ז כ' אח"כ שגם בראתה אח"כ בסוף היום הוי תחלת היום לחוד שימור לר' יוסי ובין סוף היום בלא תחלתו ובין תחלתו בלא סופו הוי שימור לר' יוסי. וע"ש עוד עד מ"מ צריך למתלי ראיית סוף יום ב' בסמוך לשקיעת החמה ר"ל ולכן אמר בסתם שראה ג' ימים סמוך לשקיעת החמה ר"ל סוף יום א' וסוף יום ב' וה"ה בליל ב' דראיית סוף יום א' נמשכת לתחלת ליל ב' וה"ה כשאינה נמשכת וראתה אח"כ בליל ב' וזה לא צריך לבאר דממילא נשמע ומה שביאר סמוך לשקיעת החמה היינו סוף היום ביום א' וביום ב' אבל בג' א"צ כלל סמוך לשקיעת החמה דבתחלתו די באיזהו שעה בלילה ובסופו א"צ כלל ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה בתמיד כל השנה ואליבא דמ"ד וכו' ואליבא דמ"ד לקמן וכו'. הנה מ"ש אליבא דמ"ד דטומאת התהום מרצה ציץ אפילו לכתחלה הוא מוכרח דע"כ מיירי שנודע לפני זריקה דאי לא נודע עד אחר זריקה אפילו טומאה דחויה בצבור מ"מ אחר שנזרק פשיטא דהורצה אבל מ"ש אליבא דמ"ד טומאה דחויה בצבור לא הבינותי דאפילו למ"ד טומאה הותרה פשיטא דכשכהן א' טמא לא יעשה הוא עבודה כשיש הרבה טהורים וא"כ כיון שנודע קודם שנזרק פשיטא דלא נימא להטמא שיזרוק כיון שיש הרבה טהורים ושייך שפיר למבעי אי מ"מ טומאת התהום הותרה ומ"מ צריך לפרש כשנודע לפני זריקה דאי לא נודע עד אחר זריקה אפילו כל שאר הכהנים טהורים מ"מ דיעבד כא"א דמי וכיון שכבר זרק הוא הוי ככל הכהנים טמאים אבל שיהי' בזה בין מ"ד טומאה הותרה למ"ד טומאה דחויה לא שמענו ודו"ק וצ"ע:

(שם ע"ב) ד"ה ומי דיינינן וכו' דנימא וכו'. עיין מהרש"ל וכוונתו לא משום ספקא מטמאין ליה בעלמא דנימא ר"ל דהא אמרינן גילוי מלתא למפרע בעלמא היא וידעינן בודאי שנטמא ואפ"ה מטהרינן ליה בנזיר ועושה פסח וע"כ הלכה למשה מסיני הוא:

(שם) תוס' ד"ה אלא לפני זריקה וכו' ע"כ לפני וכו'. הקשה מהרש"א דמהך משנה דמהני זריקת אחד מן הדמים אפילו בטומאה ידועה הי' יכול להקשות להך לישנא דר"ל דקודם זריקה אפילו טומאת התהום אינו סותר ע"ש ור"ל דאי תימא דטומאת התהום דוקא לאחר זריקה הא לאחר זריקה אפילו אחר זריקת אחד מן הדמים גם טומאה ידועה אינו סותר וע"כ טומאת התהום גם לפני זריקה אינו סותר דאל"כ מה בין טומאה ידועה לטומאת התהום ומ"מ לא הבינותי קושייתו דהא שפיר אפשר לומר דטומאת התהום דוקא בנודע לו אחר זריקה ואז אפילו נודע לו שנטמא קודם זריקה אינו סותר משא"כ בטומאה ידועה דוקא שנטמא אחר זריקת אחד מן הדמים אינו סותר אבל נודע לו אפילו אחר זריקת כל הדמים שנטמא קודם זריקת שום אחד מהדמים סותר אבל התוס' דייקו שפיר דלאחר דמסקינן דאפילו נודע לפני זריקה מרצה היינו ע"כ אפילו לפני זריקת שום דם דלאחר זריקת אחד מן הדמים היינו כלאחר זריקה כיון דלענין טומאה ידועה דינו כלאחר זריקה ואחר שידענו דדין טומאת התהום שייך גם קודם זריקה ידיעת טומאת התהום הוי כשעת טומאתו בטומאה ידועה אבל ללישנא קמא אין דינו כן אלא בנודע לאחר זריקה אבל כשנודע לפני זריקה דין טומאת התהום כדין טומאה ידועה ודו"ק:

(שם) ד"ה ובקבר וכו' אין נראה לר"י דשמא וכו'. עיין במהרש"א ואינו מובן לי דפשיטא דכאן מיירי