דברי צבי קמד

לא היו כולם אסורים בעשיית המלאכה א"כ הוי כמו גילוי שמתחילה לא נאסר בכל המקומות רק במקומות שיש נחשים כן איסור עשיית מלאכה בע"פ לא נאסר לכל האנשים רק למקריבי הפסח ולטמא ומי שהוא בדרך רחוקה הי' מותר בעשיית מלאכה

שם ס"ק ב' היו משמתין אותו וגם אינו רואה כו'. פי' מחה"ש דכיון דבפסחים דף נ' ע"ב אמרי' שמותי נמי משמתינן לי' ע"כ תיבת נמי מורה דאע"ג דאין רואה סימן ברכה משמתינן לי' ג"כ עכ"ל וצ"ע דהא בתירוץ ב' דקאמר הגמ' א"נ התם סימן ברכה הוא דלא חזי אבל שמותי לא משמתין לי' הכא שמותי נמי כו' א"כ קאי האי שמותי רק אלאחר מנחה דהא קאמר התם סימן ברכה לא חזי הכא משמתין והיינו לאחר מנחה א"כ מוכח דלאחר מנחה בע"פ ישנו תרווייהו דאין סימן ברכה אבל מחצות לא שמעי' דאין בו סי' ברכה דילמא רק משמתין לחוד מחצות עד המנחה

שם ס"ק ד' מקום כו' מחמת גדר כו'. צע"ק דהא גם לתירוץ הרא"ם מיירי שנוהגים מחמת גדר דהא פשיטא במנהג בעלמ' שאין מחמת גדר שאין הבאין שם ממקומות אחרים צריכים לנהוג מנהג מקום שהלך לשם וכן משמע ביו"ד סי' רי"ד סעי' ב' דמה דהבאים מחוץ שחייבי' לעשות כמקום שהלך לשם וכן הבנים המחויבים לעשות כמנהג אביהם הוא רק במנהג מחמת גדר ע"ש

שם ס"ק י"ב והוא כו' בצנעה כו'. קשי' לי אמאי מתירין הכא בצנעה והא בשבת דף קמ"ו ע"ב אמרי' דכל דבר שאסור מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור וחשש מחלוקת כדהכא חמיר משאר איסור כמ"ש הרב"י בשם הרא"ש דהיכא דלא אפשר בלא מחלוקת מותר לעשות מלאכה אע"ג שעושה איסור דרבנן שעובר על חומרת מקום שיצא משם ע"ש ונר' שמכאן יש ראי' למה שכתב הט"ז והמג"א בסי' ש"א סעי' מ"ה דדוקא במקום שיש חשש איסור דאוריית' אסור בחדרי חדרים והכא החשש מחלוקת הוא רק איסור דרבנן ועי' בהר"ן בפ"ק דביצה בסוגי' דהולכת סולם שמחלק בין שמצד עצמו מותר וחכמים אסרוהו משום מראית העין שאסור בצנעה והיכא דמצד עצמו אסור ומפני הדוחק התירוהו מותר בצנעה ע"ש א"כ קשי' מהכא דהכא מצד עצמו מותר ואפ"ה מותר בצנעה

שם דאיסור חלב דאוריית' וכרת החמיר כו'. וצ"ע דהא משמע שלכך נהג שלא לאכול הפאנצי"ן משום שהי' בירושלים איסור מלאכה בע"פ ובמלאכה בע"פ לא הוי איסור כלל רק מנהג אלמ' טעמא דפאנצי"ן לאו משום דאיסור חמור הוא רק מפני שלא רצה להתירו בפניהם בדבר שהם נוהגים איסור כמו בע"פ בירושלים

שם אך קושי' הראשונה במקומה עומדת כו'. ולפענ"ד נראה לתרץ קושי' הראשונה שמקשה מחומרי מקום שיצא משם דהא פסקי' ביו"ד סי' רי"ד במנהג מחמת טעות שסבורין שהוא אסור מותר להקל להם וכמו שכתב מג"א בס"ק ד' וא"כ שפיר כתב המרדכי דבני מגנצ"א כשבאין לגרמיז"א ובני גרמיז"א מודיעין להם ודעתם נוטה אחריהם א"כ ביררו בני גרמיז"א שהיתר גמור הוא ובני מגנצ"א מודים להם שהיתר הוא א"כ זה שהיו נוהגים עד השתא איסור הי' בטעות ומותר להקל להם א"כ בכה"ג בוודאי אין צריכין לנהוג חומרי מקום שיצא משם כי יכולין להתיר לכל אנשי מקומו דהא בטעות נהגו איסור ולא אמרי' דצריך לנהוג חומרי מקום שיצא משם אלא כשנוהגין איסור מחמת גדר ויודעין שע"פ הדין מותר כמ"ש מג"א ס"ק ד'

תסט מג"א ס"ק ב' שהקדישו כו' שהאמת אינו כן כו' פי' מחה"ש דאמרי' בשבועות שם דאם אמר על זכר שיהא קדוש לדמי נסכים אינו קדוש קדושת הגוף וה"ה הכא בבהמה שאינו גדי או חיטין שהקדישו לדמי פסח אינו קדוש קדושת הגוף אע"ג שהם ראוים למזבח עכ"ל וצע"ג דהא בתמורה דף י"ט ע"ב במתניתין המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ר"ש אומר תמכר שלא במום ומפרש בגמ' לת"ק כיון דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף וכתבו תוס' ד"ה זאת אומרת דההיא דשבועות שם במקדיש לדמי נסכים דאינו קדוש קדושת הגוף אתי' כר"ש ע"ש והרמב"ם בפ"ד מהל' פסולי המוקדשין הל' ט"ז פוסק כת"ק דאמרי' תרעה ע"ש א"כ ה"ה בהמקדיש זכר לנסכים דקדוש קדושת הגוף וכן במקדיש בהמה או חטים לדמי פסח שקדשים קדושת הגוף

שם דבגדי וטלה יש להחמיר כו'. והח"י בס"ק א' חולק וכתב דאין להחמיר בדיעבד ומתרץ קושי' הב"ח דהא מסיק הש"ס בפסחים דף נ"ג ע"ב דאליבא דר"ש דס"ל דכל שלא התנדב כדרך המתנדבים אין דבריו כלום אין איסור אם אמר בשר זה לפסח וע"ש בתוס' ד"ה מפני והרמב"ם בפ' י"ז מהל' מעה"ק פסק כר"ש א"כ אין לאסור כלל בדיעבד עכ"ל כונתו שתוס' שם כתבו דהאומר בשר זה לפסח אסור משום דסברי אינשי דמחיים אקדשה ור"ש סובר דאפי' אקדשה מחיים בחוץ לא הוי הקדש כמו באומר הרי עלי עולה ע"מ להקריב בבית חוניו דאין זה עולה וה"נ הוי כמקדיש ע"מ להקריב בחוץ אינו קדוש עכ"ל ולפ"ז לדעת הח"י כיון דפסקי' כר"ש פסקינן נמי דהמקדיש בהמה בזמן הזה דאינו קדוש ומותר ולפענ"ד תמוהין דבריו מאד דהא דוק' גבי הרי עלי מנחת שעורים פסק הרמב"ם שם כר"ש והטעם כמו שהאריך הכ"מ שם וגם בזה השיג הראב"ד על הרמב"ם שם גם הר"ע מברטנורא בפי"ב במנחות משנה ג' פסק דאין הלכה כר"ש וע"ש בתוי"ט אבל במה שסבר ר"ש במנחות דף ק"ט ע"א בהרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו שאין זו עולה ות"ק שם סובר דהוי עולה וחייב עלי' כרת משום שחוטי חוץ כדאמר ר"י בגמ' שם פסק הרמב"ם בפ' י"ד מהל' מעה"ק הל' ז' כת"ק ודלא כר"ש וכן פסק הרע"ב שם ובחולין דף מ"א ע"ב במתניתין השוחט לשם עולה כו' שחיטתו פסולה