דברי צבי קיח

אין אסור מדאורייתא אבל בחמץ כיון דהמעמיד הוא בעין שפיר דלא בטיל אח"כ ראיתי שמקו"ח כתב שט"ז כוון כן בתירוצו ע"ש: שם הו"ל זוז"ג ושרי כו'. וכתב מקו"ח מאד תמוה לי דהא בהחמיצו בשמרי דבש ודבש הראשון נתחמץ בשמרי שכר וזה היה רביעי דצריך לבערו ואם נאמר דזו"ז גורם מותר מה"ת יהיה אסור הא קי"ל דאין המחמץ מחמץ אלא לפי חשבון תמורה י"ב מטעם זוז"ג ומחמץ ג"כ הוא מטעם מעמיד ומתרץ כיון דהשמרים הן מעמיד הוי כאלו אוכל השמרים בעין ובשמרים ניכר פעולת השמרים הראשונים שהיה מכח השמרים של חמץ עכ"ל ותירוצו צ"ע דבתמורה דף י"ב ע"א במתניתין אין המחומץ פי' רש"י עיסה של חולין שנתחמצה בשאור של תרומה אסור ואם נפל מאותה עיסה לתוך עיסה אחרת של חולין אם נפל שיעור גדול כ"כ שהיה בו משאור של תרומה כדי לחמץ אסור ואם לא נפל כ"כ מותר ע"ש והא התם השאור של תרומה שהחמיץ עיסה ראשונה הוי כמו שמרים דהכא שהחמיצו דבש הראשון וכיון דאמרי' שם דצריך שיהא בעיסה אחרת שיעור גדול כ"כ שיוכל להחמיץ עיסה שניה א"כ ה"נ בשמרים יאמר כן ולפענ"ד נראה לתרץ קושיתו דהר"ן בסוף פרק כל הבשר בסוגי' דאפשר לסוחטו כתב דאין אומרים חתיכה נעשית נבילה בשאר איסורים אלא בדברים המתבשלים דומי' דבב"ח ומ"ה מדומע ומחומץ שאינו דרך בישול לא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבילה ע"ש ולפ"ז נוכל לומר דמה שאסר רמב"ן מה שבישל רביעי או חמישי מפני שהדבש הראשון נעשה נבילה ונעשה כולו חמץ אבל בתמורה שם בחמץ עיסה בשאור של תרומה שלא הוי דרך בישול לא נעשה העיסה נבילה דלהוי ככולה תרומה ולכן אין מחמץ אלא לפי חשבון ולפ"ז שפיר אמרי' דהשמרים לא הוי זוז"ג דהא השמרים בבישול נעשים נבילה והוי ככולו חמץ ועי' בפ"מ ביו"ד סי' צ"ח בש"ד ס"ק ל"ב שמסופק דהא דפסקי' ברמ"א שם בדבר דעביד לטעמי' דלא בטיל דוק' באיסור מחמת עצמו אם בשמים של היתר בלועים מבשמים של איסור ונעשים נבילה אם אין בבלוע כדי לתבל רק עם הבשמים של היתר

שם ס"ק י"ד שאינו כו' הל"ל מותר באכילה כו'. צ"ע בדברי הרא"ש שם שמתחלה כתב דאע"ג שנפסל לאכול לכלב אסור לאכלו דאע"פ דבטלה דעתו מ"מ כיון דאיהו קאכיל ליה אסור כמ"ש מג"א ס"ק ט"ו דאחשבי' ולכן אע"ג דמותר בהנאה אסור באכילה ואח"כ כתב הרא"ש ועוד דלא קאמרי חרכו כו' מותר באכילתו לאחר זמנו אלא בהנאה קאמר דלאו אורחי', לאכול פת חרוך כל צרכו משמע דאכילה והנאה שוים הם רק דגמ' לא נקט אכילה משום דאין ראוי לאכילה א"כ למה כתב הרא"ש בחרוך עד שנפסל מאכילת כלב שאסור לאכלו ואפשר דסבר דכיון דאכיל מראה כאלו אינו חרוך כל צרכו וצ"ע ועוד צ"ע האיך ס"ד די"א להתיר מורי"ס שראוי לאכילה קצת הא בעינן שנפסל מאכילת כלב כמ"ש תוס' דף כ"א ע"ב ד"ה חרכו דמדמי ליה לפת שעיפשה דבעינן יופסל מאכילת כלב ואין לומר דהי"א סוברים דההיא ברייתא דפת שעיפשה מיירי בתוך הפסח אבל בחרכו קודם זמנו אין צריך שיופסל מאכילת כלב דזה אינו דהא בההיא ברייתא דפת שעיפשה קתני דאם הכלב יכול לאוכלה דנשרפת עם הטמאה והיינו בזמן ביעור חמץ בע"פ

שם סעיף ב' כתב המקו"ח משמע דבשלא נפסל רק מאוכל אדם אסור מדאורייתא ומקשה דא"כ בפסחים דף כ"ד אמאי לא אמר דהכל מודים בחמץ דאסור שלא כדרך אכילתן ומה שמתרץ הר"ן על קושייתו דהא נט"ל מותר בפסח ומתרץ הר"ן דאסור מטעם שראוי לחמץ בו עיסות אחרות לא יוכל לתרץ על הקושיא זו כיון דלא אכל כדרך אכילתו פטור מקרא דלא יאכל משמע דרך אכילה דוק' ע"ש ולא זכיתי להבין דלפענ"ד לא קשה מידי דהא הר"ן מתרץ וז"ל דהכא שאני מפני שראוי לחמץ בה כמה עיסות אחרות והכי איתא בגמ' דהא שאור לא חזי לאכילה ואפ"ה אסרי' רחמנא מהאי טעמא עכ"ל הר"ן הובא בהרב"י ולפ"ז ניחא דלא אמר בפסחים כ"ד דהכל מודים בחמץ שלא בעי כדרך אכילתן דבחמץ בעי וודאי כדרך אכילתן אבל על שאור חייב אע"ג דלא חזי לאכילה כדאיתא בביצה דף ז' ע"ב דשאור אין ראוי לאכילה וחייב על אכילתו והפת שעיפשה כיון שראוי לחמץ בו עיסה נפק מתורת חמץ ונעשה שאור שחייב באכילתו אע"ג שאין שאין ראוי לאכילה ולא קשה נמי דאמאי לא אמר בפסחים דף כ"ד הכל מודים בשאור דחייב שכד"א דאם כן קשה נמי אמאי לא אמר הגמ' דהכל מודים על דברים המאוסים כנמלים זבובים ויתושים דאיתא ביו"ד סי' ק"ד וסי' ק"ז שנפשו של אדם קצה בהם וחייב על האכילה אע"ג שהוא שלא כד"א וכמו דאמרי' נמי בגיד עץ הוא והתורה אסרתו א"ו צריך לומר דבגמ' דף כ"ד לא אמר רק בכלאי כרם ובב"ח וכיוצא שהם ראוין לאכילה וס"ד שתורה לא חייב בהם רק כדרך אכילתו כמו בכל האיסורים וצריך הגמ' לומר דחייב בהם נמי שלא כד"א אבל בהאיסורים הפגמים שאינם ראוים לאכילה לא צריך לאשמעי' דהא כל חיוב אכילתם הוא רק שלא כד"א א"כ ה"נ שאור דאין ראוי לאכילה עיקר חיובו הוא כך ופשיטא שחייב שלכד"א ולא צריך הגמ' להשמיענו

שם סעיף ה' צ"ע למאי צריך הש"ע לפסוק שמחויב לבער שכר שעורים והא דהטור כתב כן הוא לדעת הרי"ף והרא"ש דסברי דשכר המדי שרי משום דעיקרו מתמרים ואין בו רק מעט שעורים לכן כתב דשכר דעיקרו משעורים מודים הרי"ף והרא"ש דצריך לבערו אבל הש"ע שפסק בסעיף א' כדעת הרמב"ם דאפילו שכר המדי חייב לבערו לא היה צריך לכתוב דצריך לבער שכר שעיקרו משעורים דפשיטא דהא חייב עליו כרת כמ"ש הח"י וצ"ע על מחה"ש שכתב בס"ק ח' על שכר שעורים דטכ"ע דאורייתא אפילו