דרך פקודיך לו

דשח ושחק ועשה צרכיו אמר דמי פומא דאבא כמאן דלא שריף תבשילא א"ל כהנא הכא את פוק דלאו אורח ארעא א"ל תורה הוא וללמוד אני צריך הנה יפלא בעין כל רואה הנה רב כהנא עשה זה בכדי ללמוד האיך יתנהג כתורה. אבל מי הכריחו לשוח אמריו ולומר לרב דחי פומא וכו'. והנראה דהנה ארז"ל ע"פ מלפנו מבהמות הארץ אלמלא לא ניתנה תורה למדנו דרך ארץ מתרנגול שמפייס ואח"כ בועל הנה לפי"ז גם רב כהנא לא הוצרך בזה ללמוד הענין עפ"י התורה דיש ללמוד מתרנגול אך ר' כהנא הי' מסופק אם הוצרך הפיוס דוקא בשיש לה כעס עמו או אפילו באין כעס מן הצורך להמשיך אותה בדברי חביבות בכדי דיהא רעותא דלהין כחדא. וזה א"א להתבונן מפיוס התרנגול ורצה לדעת עפ"י התורה אשר יורוהו וע"כ הוה גני תותי' פורי' דרב ושמע דשח ושחק וכו' והנה עדין הי' מסתפק דאפשר דרב עשה זה משום דהית' בכעס דידוע מגמ' יבמות. שלא הי' מצייתת לרב וכשצוה הוא שתבשל לו איזה תבשיל היתה מבשלת תבשיל אחר בכרי לצערו נשמע מזה דהיתה כעסנית וע"כ הוצרך לפייסה ורצה רב כהנא לידע זה אם עושה רב זה מצד דרך ארץ בלבד הנלמד מתרנגול או מצד משפטי התורה אפילו באין צורך לפיוס. וע"כ הי' נכנס בדברים ואמר דמי פומא דאבא וכו' והי' רוצה שרב ישיב לו מפני מה עושה והנה רב השיבו פוק לאו אורח ארעא והנה נשאר עדיין בספק. אז אמר תורה היא וללמוד וכו ושתק רב ולא ענהו דבר. אז הבין דמן הצורך הוא להמשיך רחימותא מצד דיני התורה ולא מצד דרך ארץ דזה נלמד מתרנגול דאלו עשה רב זה לצורך פיוס הנצרך לו ולא מצד התורה הי' לו להשיבו זה אינו מצד התורה רק מצד ד"א לפייס כעסה דזה נלמוד מתרנגול זה מה שנ"ל. וכ"נ מזוהר דעפ"י התורה מן ההכרח הוא לדבר עמה במילין דאהבה דיהא רעותא דילהון כחדא. דז"ל הזוהר בראשית דף מ"ט ועל דא אתערנא דכתיב ויפגע במקום וילן שם דנטל רשו בקדמיתא. מכאן אוליפנא מאן דאתחבר באיתתי' בעי למפגע לה ולבסמא לה במילין ואי לא לא יבית לגבה בגין דיהא רעותא דילהון כחדא בדלא אניסו וכו' ת"ח מה כתיב הכא. ויאמר האדם זאת הפעם וגו' הא בסימו דמילין לאמשכא עמה חביבותא לאמשכא לה לרעותי' לאתערא עמה רחימותא חמי כמה בסימין אינון מילין כמה מילי דרחימותא אינון עצם מעצמי ובשר מבשרי בגין לאחזאה לה דאינון חד ולא אית פרודא בינייהו בכלא השתא שרי לשבחא לה לזאת יקרא אשה דא היא דלא ישתכח כוותה. דא היא יקרא דביתא כלהו נשין לגבה כקופא בפני בני נשא אבל לזאת יקרא אשה שלימו דבלא לזאת ולא לאחרא כלא הוא חילי רחימותא כד"א רבות בנות עשו חיל וכו' ועיין עוד מזה בפ' ויצא (דף קמ"ח) וז"ל ויפגע במקום למלכא דאזיל לבי מטרוניתא בעי למיפגע לה ולבסמא לה במילין בגין דלא תשתכח גבי' כרפקרא עכ"ל הנך רואה שהחיוב הוא לבסמא לה במילין אפילו שלא בשעת כעסה ודי בזה וטעמא רבה אית בי' למשכילים יתבאר אי"ה ומש"ע או"ח סי' ר"מ סי"א משמע דוקא ביש לו כעס עמה והנלפע"ד כתבתי אבל בשעת תשמיש לכ"ע אסור לספר עמה וע"ז נאמר מגיד לאדם מה שיחו

(יד) אסור לשמש מטתו בשני רעבון (וה"ה בשאר צרות על שונאי ישראל) וכל שהוקר השער עד שנכפל בדמים אסיר אפי' אם יש לו תבואה בתוך ביתו הנה כתבו הפוסקים ומבואר בש"ע דלחשוכי בנים מותר ונ"ל דלאו דוקא חשוכי בנים לגמרי אלא באם אין לו עדיין בן ובת שלא קיים המצוה עדיין מותר ומחוייב דמי פטרו מהמצוה המחוייבת אקרקפתא דגברא והנה הא דבשנת רעבון אסור לשמש למדו מדכתיב ביוסף וליוסף יולד שני בנים בטר"ם תב"א שנ"ת הרע"ב מהך יתורא למדו דבשנת רעבון אסור לשמש והנה הקשו מלוי האיך שימש דהרי יוכבד בתו נולדה בין החומות (והנה בימי חורפי אמרתי דידוע כל השבטים היו קומה אחת שלימה זה בחי' יד וזה בחי' שיק וכיוצא ויוסף הי' דרגא דברית ע"כ לו לבדו נאסר התשמיש בשנת רעבון משא"כ לשאר השבטים